חשבון, חשמל

האם ישראל מחויבת לספק חשמל לעזה? בימים כתיקונם מספקת ישראל לעזה כשליש מהתצרוכת. כעת נפגעו הקווים וחברת החשמל לא מזדרזת לתקנם. מנגד, היא לא ניתקה את הזרם גם כשהרשות צברה חוב של 250 מיליון דולר עבור החשמל לעזה. סביב חובתה המשפטית של ישראל לספק את החשמל מתנהלת קטטה אקדמית־משפטית מרתקת. היא נכונה לימים שלפני המלחמה ותהיה רלבנטית גם אחרי.

את הדיון הצית פרופ' אברהם בל מבר־אילן בחוות דעת שכותרתה "ישראל רשאית לנתק את רצועת עזה ממים וחשמל". תמצית טענתו היא שאין במשפט הבינלאומי מחויבות של מדינה "לספק חשמל או סחורות אחרות לשטחים שאינה שולטת בהם". ישראל אינה הריבון בעזה ולא מקיימת בה כיבוש או "תפיסה לוחמתית", לכן היא פטורה מאחריות לגורל תושביה. מנגד, טוענים 12 פרופסורים למשפטים ובהם ארנה בן־נפתלי, מירון בנבנשתי, אייל גרוס, יובל שני ודוד קרצמר, במכתב תגובה לוועדת חוץ וביטחון ש"ישראל עודנה שולטת בכמה היבטים בחיי תושבי עזה, ואת סמכויות אלה עליה להפעיל תוך התחשבות בטובת אוכלוסיית הרצועה".

ישראל מחליטה לאן החשמל שלה יזרום?

הדיון מאזכר את בג"ץ אלבסיוני מ־2008 שדן בעתירה נגד החלטת הממשלה להפחית את הפסקת החשמל לעזה. השופטת דורית ביניש קבעה שלישראל אין חובה משפטית לדאוג לרווחת תושבי עזה, אבל יש לה חובות בתחום ההומניטרי בנושאים שעליהם היא עדיין שולטת - אספקת חשמל ומים. חשוב לציין שהייעוץ המשפטי הרשמי של מדינת ישראל רואה בפסק דין אלבסיוני את המקור הנורמטיבי לחובתה לספק לעזה מים וחשמל.

עזה בצוק איתןצילום: אי פי איי

שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן סבור שפסק הדין הזה נולד בחטא. "הגישה שלפיה ישראל חייבת לדאוג לפלסטינים גם כשהם אינם בשליטתה ולהתמיד בכך גם כאשר מי ששולט בהם יורה על ישראל, גלשה כנראה לייעוץ המשפטי, שבטיעון בבית המשפט". פרידמן מניח שההתנתקות מעזה היתה מוחלטת: "בעיניי ברור שישראל לא השאירה לעצמה סמכויות שלטוניות בעזה ובפועל אין לה סמכויות כאלה. את החשמל והמים היא מספקת כמוכרת ולא כשלטון. אין לה לא סמכות ולא יכולת לקבוע כיצד אלה יחולקו בתוך עזה. מי שקובע זאת הוא השלטון בעזה — חמאס". אגב, לעניין המכירה. הרשות הפלסטינית חייבת לחברת החשמל כ־240 מיליון דולר עבור החשמל לעזה. על חובות קטנים יותר סוגרת חברת החשמל את השאלטר לצרכנים (צרכנים שמשטחם לא יורים על ישראל). העובדה שלעזה לא ניתקו את הזרם מלמדת שהשיקול הוא לא מסחרי טהור.

כמו החרם האמריקאי על קובה

ישראל מספקת לעזה 120 מגה־ואט בקירוב של חשמל, שמוערכים ב־25%–50% מצורכי הרצועה. "איש לא הפריע לחמאס להקים עוד תחנת כוח ברצועה, אלא שעדיף היה לו להשקיע אמצעיו ברכישת טילים ורקטות ובבניית מנהרות", טוען פרידמן.

בל סבור שמניעת חשמל נכנסת לגדר סנקציה כלכלית בדומה לחרם הערבי על ישראל, הסנקציות האמריקאיות על קובה או הסנקציות הבינלאומיות על איראן. עוד הוא טוען: "בניגוד למזון ותרופות, חשמל אינו נחשב צורך הומניטרי על פי דיני מלחמה". חוות הדעת הנגדית חולקת: "איננו מסכימים עם הקביעה כי חשמל אינו צורך הומניטרי בסיסי... אין ספק שהפסקת זרם החשמל לרצועה תוביל לפגיעה באזרחים".

הוויכוח גם מלמד כיצד ניתן לגייס את המשפט הבינלאומי לעמדה פוליטית כזו או אחרת. ואם בישראל עצמה אין הסכמה, איך ניתן לצפות את התוצאה אם וכאשר ייבחן הנושא בפורום בינלאומי?