משחק סכום אפס
התחרות החלקית והבעייתית בענף, שמאפשרת רק לעמיתים החזקים להתמקח על דמי הניהול, גורמת לכך שאת המנגנונים המנופחים ואת השכר הגבוה מממנים בעיקר החוסכים החלשים
בשורה התחתונה יש עמית שמכוח חוק נותן את כספו לגופים כמו הפניקס ודומיו. הוא לא עושה את זה ברצון רב, כי הוא לא סומך עליהם – קשה לתפוס אותם בטלפון, הדו"חות שהוא מקבל מהם אינם נהירים, והקשר בין ההפקדה החודשית שלו לבין גובה הפנסיה שיקבל לא מובן לו. אבל בכל זאת, החוק מחייב, אז הוא מפקיד.
ומהכסף שמפקידים העמיתים, ודמי הניהול שהם משלמים, החברות המנהלות גוזרות רווחים ומשלמות משכורות עתק לבכירים. זה משחק סכום אפס. ככל שהעמית ישלם יותר, כך יוכלו הגופים המתווכים ליהנות מיותר נסיעות צ'ופר לחו"ל ועמלות שמנות, והחברה המנהלת תוכל להתנהל ביותר בזבזנות, לתמוך במנגנונים מנופחים ולחלק שכר בכירים גבוה יותר – אבל לעמיתים יישאר פחות בעת פרישה.
התחרות החלקית והבעייתית בענף, שמאפשרת רק לעמיתים החזקים להתמקח על דמי הניהול, גורמת לכך שאת המנגנונים המנופחים ואת השכר הגבוה מממנים בעיקר החוסכים החלשים.
דמי הניהול מוצדקים על ידי החברות המנהלות באמתלת "כיסוי הוצאות" (וכמובן רווח, שכן לא מצפים מהן לעבוד בחינם). אבל גובה ההוצאות אינו בהכרח סביר. גם אין קשר של ממש בין ההוצאות והשכר לבין התשואות לעמיתים, (הפניקס יכולה להיות דוגמא לכך). ככל שתשתכלל התחרות והלחץ להפחית דמי ניהול יגבר – יהיו תמריצים לחברות להפחית הוצאות ולהתייעל, והעמיתים יהיו אלו שיהנו מכך. בינתיים, זהו תפקידו של הרגולטור להציב גבולות.
