זכויות האדם ופוליטיקה
לאחורנה "בישרה" רשות המסים לארגון רופאים לזכויות אדם כי ייתכן ותשלול את זיכוי המס שלו. האם השימוש בנימוק "הפוליטי" ראוי בכלל?
מה תעשה מדינה שרוצה מצד אחד את החופש להתנהג כמו מדינת עולם שלישי ומצד שני ליהנות מהמוניטין והפריבילגיות של מדינות העולם הראשון? שרוצה גם להשתיק ביקורת כלפי המדיניות שלה מצד ארגוני זכויות אדם וגם להיחשב למדינה ליברלית, נאורה ומתקדמת? ישראל מאמינה שהיא מצאה את הנוסחה המושלמת: פגיעה במימון הארגונים.
לפני כמה ימים "בישרה" רשות המסים לארגון רופאים לזכויות אדם (רל"א) שההכרה בו כמוסד ציבורי, המזכה את תורמיו בזיכוי מס, עומדת בסכנה כיוון שפעילותו למען זכויות אדם היא בעלת גוון פוליטי ומצויה במחלוקת ציבורית.
זהו נימוק מוזר בהתחשב בעובדה שכל פעילות למען זכויות אדם היא מטבעה פוליטית ושנויה במחלוקת, ולכן משמעות הטענה היא שפעילות למען זכויות אדם תמיד יש להגביל. יתרה מכך, לפי היגיון זה, במחלוקת בין צד המגן על זכויות אדם לבין צד הפוגע בהן, יש להעדיף את הצד הפוגע השרי בביטול הטבות המס יש בבירור בחירה בצד מסוים של המחלוקת. לא נמסר שעמותות שמטרותיהן תמיכה ב"מפעל ההתנחלויות" קיבלו מרשות המיסים מכתב דומה. האם ההתיישבות בהתנחלויות אינה נושא "שנוי במחלוקת", בעל "גוון פוליטי מובהק"? או שמא פעילות זו מתקיימת בצד "הנכון" של המחלוקת? לרשות המיסים הפתרונים.
לא צריך להיות מופתעים. בשנים האחרונות היו מספר ניסיונות חקיקתיים לפגוע במימון שמקבלים ארגוני זכויות האדם, באמצעות הטלת מס על תרומותיהם. המשמעות של הטלת המס היא חיסול יכולת קבלת תרומות כליל, שכן תורמים לא ירצו שחלק מהכסף שהם תורמים למאבק בהפרות זכויות אדם יגיע למדינה שמבצעת את אותן ההפרות. ניסיונות אלה מתעכבים בעקבות התנגדויות של גורמים שונים. אלא שלרשות נמאס לחכות לתוצאות הדיון המהותי בכנסת, והיא החלה לפעול במסגרת החוק הקיים אותו היא מפרשת כרצונה. רל"א הוא הקורבן הנוכחי.
יש להודות שמדובר בשיטה יעילה, "נקייה": בניגוד למדינות עולם שלישי, בישראל, ברגיל, לא מענים ולא הורגים על ביקורת נגד המשטר; אין איסור מפורש על חופש הביטוי או על חופש ההתאגדות. ליד הזוועות שמתרחשות במדינות אנטי-ליברליות, הפגיעה במימון נראית תמימה והיא גם לכאורה פעולה שמדינה ריבונית רשאית לבצע. בה בעת, המימון הוא החמצן של ארגוני זכויות האדם ולכן פגיעה בו כמוה כהרג בחניקה. לפי שיטה זו, תוכל ישראל גם להרוג את הביקורת וגם לטעון להיותה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. דא עקא כשנוגסים בעוגה היא לעולם לא נשארת שלמה.
הפגיעה במימון ארגוני זכויות האדם מנוגדת לחובת ישראל להגן, לקדם ולממש זכויות אדם, הן מכוח המשפט הבינלאומי והן מכוח משטרה הדמוקרטי. מחויבות זו כוללת את החובה להבטיח חירויות בסיסיות כגון חופש ביטוי וחופש התאגדות, וכן את החובה להגן באופן ספציפי על מגני זכויות אדם שלהם יש מעמד מיוחד במשפט הבינלאומי. ללא מימון כל הזכויות האלה נפגעות. כמה זה אירוני שדווקא אותם ארגונים המסייעים לישראל לעמוד במחויבויותיה הבינלאומיות והחוקתיות - ושבזכותם היא (עדיין) נהנית מהשיוך הנכסף לעולם המערבי - הם אלה הנרדפים על-ידה בגין אותו סיוע ממש.
רדיפת מגני זכויות אדם אינה המצאה ישראלית, היא נפוצה בעיקר במשטרים אנטי-דמוקרטיים בהם מגני זכויות האדם הם אויבי המשטר. באופן פרדוקסאלי, ככל שהצורך בקידום זכויות אדם בוער יותר, רדיפת השלטונות את מגני זכויות האדם מתגברת. בה בעת, וכמו שרל"א ציין במכתב התשובה שלו לרשות המסים, ככל שהרדיפה מתגברת כך מתעצם גם המאבק לקידום זכויות האדם. כשישראל תתעורר היא תגלה שמבלי שאכלה אפילו פירור מהעוגה, העוגה נגמרה.
