הרתעה משיגים בקנסות אישיים
ענישה בהפרות מינהליות של חוקי ההגבלים העסקיים חייבת לעבור דרך כיסם של המנהלים
תנובה צפצפה על החוק כשלא פנתה במשך שלוש שנים לרשות ההגבלים העסקיים כדי לקבל הארכה לפטור מהסדר כובל שעליו חתמה עם חברת הנקניקים טיב טירת צבי, שבה היא מחזיקה ב־50%. החלטת הממונה לקנוס את החברות ב־1.3 מיליון שקל מעלה את השאלה עד כמה מדובר בקנס מרתיע לחברה שהכנסותיה ב־2013 הסתכמו בכ־7.1 מיליארד שקל? והאם ההחלטה לפטור את מנהלי החברות, אלה שהיו צריכים לקבל את אישור הרשות להמשך ההסדר, אינה פוגמת בהרתעה?
בקרב המומחים להגבלים עסקיים הדעות חלוקות. מעבר לכך שמדובר בגובה קנס מצחיק ביחס להכנסות החברה, יש הטוענים כי הדרך האמיתית להרתיע היא קנס אישי, שהחברה לא יכולה להשתתף בו על פי חוק, הן על המנכ"ל והן על בעלי התפקידים הרלבנטיים. שהרי גם קנס של מאות אלפי שקלים (המקסימום המותר בחוק הוא מיליון שקל), הוא מכה כואבת בכיס לנושא משרה. למנכ"ל יש אחריות אישית על ההסכמים וההסדרים שהחברה פועלת לפיהם, הוא שאחראי לוודא שהחברה מקבלת את כל האישורים הרגולטוריים הנדרשים.
זו ממש לא עבירת ההגבלים הראשונה של תנובה. היא חתמה על צו מוסכם בפרשת אי־מסירת נתונים לרשות שבמסגרתו שילמה 3 מיליון שקל, ובמקביל המחלקה המשפטית ברשות צריכה להחליט אם להגיש נגדה כתב אישום על התערבות אסורה בסידורי המדפים ברשתות. מי שכבר ביצע עבירות או חשוד בהן, נטען, לא יכול ליהנות מקנס קל.
מנגד, עומדת רשות ההגבלים וטוענת שההסדר בין תנובה לטירת צבי אינו המקרה להחמיר. לטענתה ההסדר בין שתי החברות אינו פוגע בתחרות. הרי ההסדר הזה אושר בעבר, אומרים ברשות, ועל כן מדובר בהפרה שדומה לעבירת דיווח ולא יותר מכך.
אם על גובה הקנס עוד אפשר להתווכח, נראה שאת ההחלטה לא להטיל חיובים אישיים על נושאי משרה קשה לקבל. כמו שכבר למדו ברשות ניירות ערך, למשל, כשאימצו את הקנסות האישיים בהסדרי האכיפה המינהליים, הדרך לקבע אחריות חייבת לעבור דרך הכיס הפרטי של נושאי משרה. כי כשהחברה משלמת, ועוד פרומיל מהכנסותיה, למה בעצם שלמישהו שם יהיה אכפת?
