$
דעות

גדול מכדי להיות גוף פרטי: המשבר בהדסה כמקרה מבחן

המשבר התקציבי בבית החולים אינו נעוץ רק בכשל הפירעון אלא משקף בעיה עמוקה יותר - היכולת המוגבלת של המדינה להבטיח את רווחת אזרחיה כאשר מי שמספק את צרכיהם הבסיסיים הם תאגידים פרטיים

שלומית עזגד-טרומר 08:1714.04.14

דו"ח צוות הבדיקה שהוקם לבחינת המשבר התקציבי בבית חולים בהדסה בראשות אבי גבאי מקדיש תשומת לב מיוחדת להמלצות לשינויים מבניים בפיקוח על בתי חולים ציבוריים בבעלות פרטית. הדו"ח מאמץ את מבחן "הארגון הגדול מכדי להיכשל", וקובע כי על משרד הבריאות להגדיר את רשימת בתי החולים והארגונים בבעלות פרטית שהם בגדר שירות ציבורי חיוני בתחום הבריאות.

 

המבחן שמציעה הוועדה הוא האם המדינה מוכנה ויכולה לעמוד בסגירה של המוסד המדובר, כלומר האם הוא "ארגון גדול מכדי להיכשל". ברור כי "הדסה", שמשרת את רוב תושבי ירושלים ומהווה אחד ממרכזי העל הרפואיים בישראל, הוא "גדול מכדי להיכשל", והמדינה מספקת לו רשת ביטחון פיננסית הלכה למעשה. לפיכך, מציע הצוות, למסד מעקב פיננסי רציף אחר מוסדות אלה, וכן להגדיר רשימה של החלטות ופעולות שמחייבות אישור של המדינה, וכן נושאים בהם המדינה יכולה להתערב, ולא רק בדיעבד, לרבות באמצעות תמריצים וסנקציות. כלומר, הוועדה מאמצת את המלצתנו מפברואר לייסודה של דוקטרינה משפטית חדשה לארגונים הגדולים מכדי להיכשל.

 

בית חולים הדסה עין כרם. מודל ארגוני התואם את האינטרס של הבעלים ולא של הארגון בית חולים הדסה עין כרם. מודל ארגוני התואם את האינטרס של הבעלים ולא של הארגון

 

אלא שהבעיה שהתעוררה בהדסה, אינה רק בעיה הנוגעת למצבי כשל פירעון. למעשה, פערי השכר והכנסות, מחירי הדיור, מחירי המזון, וקריסתה של מערכת הבריאות מצביעים כולם על מקור אחד לבעיה עמוקה, והיא היכולת המוגבלת של המדינה להבטיח לאזרחיה חירות, חופש בחירה, וכבוד אדם כאשר מי שפועל מול האזרחים הוא לא המדינה אלא תאגידים פרטיים. במרקם החברתי שבו אנו חיים, לא המדינה, אלא ארגוני הענק הפועלים בשוק הפרטי מספקים את צרכי החיים הבסיסיים ביותר של האזרחים. תפקודה השוטף של המערכת החברתית-כלכלית מופקד בידי ארגונים אלה.

 

הצהרה על היעדר כוונות רווח אינה תחליף לאחריות ציבורית

 

תלותם של הצרכנים ביצרני החלב, שירותי הבריאות, התקשורת, החשמל והמים אינה פחותה ממידת תלותם במדינה, המספקת את המסגרת והתשתית הבסיסית שעליה נשענים הארגונים המסחריים. גם כאשר תאגידי יסוד אלה אינם גדולים מכדי להיכשל, הם גדולים ומשמעותיים מכדי להתנהל כארגונים מסחריים פרטיים. כך הדבר בוודאי בקשר לתאגידים לכוונת רווח, שכל עניינם הוא בתוצאותיהם הפיננסיות המגיעות למשקיעים. התאגדות שלא למטרת רווח, כמו במקרה "הדסה", אינה מייצרת תמריצי ניהול מספקים אף היא. ארגון שבו לבעלים זכות וטו על החלטות הדירקטוריון, מודל שיושם על-ידי נשות הדסה, מועד להכוונה תמריצית התואמת את עניינם של הבעלים, ולא את עניינו של הארגון. הצהרה על היעדר כוונות רווח אינה תחליף לאחריות ציבורית.

 

מגמות עדכניות בחובות המוטלות על תאגידים מסחריים הפועלים במדינות שונות בעולם מצביעות על עלייה בנכונות להרחיב את מעגל מחזיקי העניין אשר את עניינם על החברה לשקול בפעולותיה והחלטותיה. דיווחי קיימות, העוסקים במידע לבר-פיננסי על ביצועי התאגיד, אומצו בהרחבה במדינות רבות בעולם, וכל חברות ה-S&P 500, למעט אחת, השתמשו בהן בדיווחיהן השנתיים האחרונים. בבריטניה נחקקו אשתקד תקנות המחייבות תאגידים נסחרים גדולים בהקפדה על זכויות אדם, וכוללות חובות גילוי נרחבות על ביצועי החברות בהיבטים הקשורים לאיכות הסביבה, לעובדים, ולחברה בכללותה.

 

בהודו נחקק באחרונה חוק חברות חדש המחייב השקעה תאגידית ביוזמות קיימות ובאחריות חברתית תאגידית, בהיקף שלא יפחת משני אחוז מהרווח הנקי. אפילו האמריקאים מפסיקים להאמין במעלותיה ויציבותה של כלכלה חופשית החותרת לרווחים ללא הכוונה, וסקרים מצביעים על ירידה ניכרת בתמיכתם בה. "אנחנו ה-99%", קובע סלוגן תנועת המחאה האמריקאית, מכוון לפערי ההכנסות בין קבוצות שונות בציבור, ולפערי הכוחות בחברה ובכלכלה, השוללים מאזרחי ה-99% את ההבטחה הקלסית של אמריקה לחירות.

 

תאגידים החולשים על אספקת מוצרים או שירותים חיוניים לתושבים, אינם תאגידים רגילים, והחלה של דיני התאגידים כפשוטם אינה מתאימה להם, הן בקשר למקרי כשל פירעון, המונחים בסופו של דבר לפתחו של משלם המסים, והן בקשר להתנהלות העסקית השוטפת והאחריות כלפי ציבור הצרכנים. אם שואפים להגיע לתוצאה חברתית צודקת, דרוש שינוי מערכתי, ששורשיו במשפט הציבורי, אך ענפיו והיקפו חייבים לכלול גם את המגזר הפרטי, ולא רק במצבי כשל פירעון.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x