המדינה מטפחת תת־תעסוקה

175 יום. זהו מספר ימי הזכאות המרביים שבהם מובטל בן 45 יכול לקבל דמי אבטלה. חצי שנה של דמי אבטלה נשמעת כמו פרק זמן סביר, אבל המציאות קשה יותר. כמעט מחצית מהמובטלים בני 45 ומעלה מחפשים עבודה יותר מחצי שנה, וכמעט שליש מחפשים עבודה גם שנה אחרי שהם כבר לא יכולים לקבל יותר דמי אבטלה. אותם עובדים שבשוק העבודה כבר נחשבים למבוגרים נידונו במקרה הרע לעוני, ובמקרה הסביר לעבודה שלא מתאימה לכישוריהם.

תקופת הזכאות הקצרה לדמי אבטלה לא תקפה רק לבני 45 ומעלה, אלא גם לצעירים יותר שמהר מאוד צריכים לחשוב על עבודה שאינה במקצוע שלהם, שהם לא בהכרח יהיו טובים בה ושלא תאפשר להם לקבל את השכר שבאמת מגיע להם. ב"כלכלנית" זה נקרא תת־תעסוקה וזה מצב שבו כולם מפסידים, גם החברה וגם המשק, כי עובד שנמצא בתת־תעסוקה לא ממצה את יכולת הייצור שלו וכך עוגת התוצר שכולנו צריכים להתחלק בה למעשה קטנה ממה שהיתה יכולה להיות.

זו הסיבה לכך שנגידת בנק ישראל קרנית פלוג ידועה כתומכת של הארכת הזכאות לדמי אבטלה ואפילו להגדלת דמי האבטלה. ההיגיון שלה הוא שמדובר באינטרס של כולנו שהמובטלים יחפשו עבודה בנחת, יחסית כמובן, כדי שימצאו את העבודה שמתאימה להם.

אלא שכמו הרבה דברים, גם הרעיון הזה לא ייצא לפועל ולו משום שהוא מעורר התנגדות גורפת של משרד האוצר. קצת עצוב לומר, אבל כמו במקרה של בית החולים הדסה, מחירי המזון, הדיור ועוד, רק כשהמשבר יגיע ואיתו שיעורי אבטלה שמטפסים למעלה, תהיה אפשרות לשנות משהו במדיניות.

לשכת התעסוקה צילום: צביקה טישלר