ההחלטה האומללה שעלולה להכניס את שוק הנדל"ן לתרדמת
בין שמדובר בתמ"א 38 או בפינוי-בינוי, הענקת סמכויות נרחבות לעיריות באמצעות ועדות התכנון המקומיות גורמת לתקיעת תכניות הבנייה במסדרונות מחלקות ההנדסה כאבן שאין לה הופכין
לא מעט שגיאות נעשו בענף הנדל"ן במהלך העשור האחרון, חלקן מוכרות יותר וחלקן פחות. אין זה סוד שממשלות ישראל ושרי השיכון לדורותיהם החמיצו במהלך העשור האחרון הזדמנות פז לתכנן ולקדם מאות אלפי יחידות דיור חדשות, דווקא כשהנדל"ן היה בהאטה בראשית העשור הקודם, בעיקר של משבר הדוט קום וכן השפעת אינתיפאדת אל אקצה.
באותן שנים, 2004-2000, שווקו מידי שנה בקושי 20 אלף יחידות דיור, תוצאה ישירה של העדר ביקושים. עם היציאה מהמשבר, סביב 2005, היה צורך להתחיל ולקדם "על המדף" עתודה משמעותית של דירות. ואולם דבר זה לא נעשה, מה שגרם בשנים האחרונות למחסור, ובדיעבד לעליית המחירים המשמעותית.
אולם שגיאה מכרעת זאת לא היתה היחידה שנעשתה על ידי ממשלות ישראל והפקידות הממונה בשנים האחרונות. שגיאה נוספת, לא פחות חמורה מהיעדר עתודת קרקע לבנייה, הייתה חוסר היכולת לשנות את המבנה העקום של שוק הנדל"ן.
תלות הולכת וגוברת במנהל מקרקעי ישראל
מבנה זה התבטא לא רק בתלות גוברת והולכת במנהל מקרקעי ישראל, כמשווק הקרקע המרכזי, אלא גם בגורמים חיצוניים דוגמת כוח עבודה זר ויקר להפליא, תשומות בנייה עם מיסוי גבוה דוגמת ברזל ומלט, ריבית נמוכה שהיוותה קטליזטור לעליות המחירים, מיסוי מיותר של דירות להשקעה והברחת משקיעי הנדל"ן הזרים והישראלים מהשוק, וכעת גם שורת גזרות חדשה בצורת מדרג חדש של מס רכישה ועוד.
אבל ההחלטה האומללה שעשויה להכניס את ענף הנדל"ן כבר בשנת 2014 לתרדמת עמוקה והתקבלה לא מכבר בפורומים הבכירים ביותר של ממשלות ישראל הייתה להעניק יותר ויותר סמכויות לעיריות ולמועצות המקומיות, זאת באמצעות הוועדות המקומיות לתכנון ובנייה, עד כדי כך שכיום כמעט כל תוכנית שמוגשת לעיריות, בן שמדובר בתמ"א 38 ובין שמדובר בפינוי-בינוי, נתקעת אי שם במסדרונות מחלקות ההנדסה והתכנון, וברוב רובם של המקרים שוכבת כאבן שאין לה הופכין.
