$
מוסף כלכליסט

המירוץ אחרי החלוק הלבן

עבודה כאחות נתפסה במשך שנים כקשה, מתסכלת ולא מתגמלת. אבל עכשיו מתברר שהיא העתיד של הדור האבוד: עוד ועוד נשים באמצע החיים, עם קריירה וילדים, מתמסרות ללימודי סיעוד תובעניים רק כדי להשיג את היעד הנכסף של "ביטחון תעסוקתי". ככה נראה כוח החלוץ של הדור שמתחיל להבין שמה שחשוב זה לא השכר, אלא האופק

היום הראשון ללימודי הסבה לסיעוד בבית הספר לאחיות ע"ש שיינבורן באיכילוב, לפני שבועיים, נפתח במשחק היכרות. בניגוד לסטודנטים בשנה א' בתואר לסיעוד, שלומדים בחדר ממול, התלמידים בכיתה הזאת כבר לא צעירים. הם בני 40-30, חלקם הניכר הורים. לכולם תואר ראשון קודם, במקצועות "לא פרקטיים" — BA כללי, מדעי החברה, ארכיאולוגיה, קולנוע — או בתחומים מוצפים כגון משאבי אנוש, מינהל עסקים, משפטים. הם מתחלקים לזוגות, וכל אחד מספר לשותפו את הסיפור שלו בקצרה: "בת 31, אם לילד, סיימתי תואר במדעי הרוח, החלטתי עכשיו ללמוד מקצוע ולא משהו כללי"; "בת 39, אם לבת שמונה חודשים, בוגרת לימודי עיצוב, החלטתי שזה הזמן לעשות את זה"; "בוגרת מינהל עסקים, תהיו בשוֹק כשתשמעו שהבכור שלי כמעט בן 16". כולם הגיעו לכאן אחרי שנים בקריירה אחרת, בחיפושים או בנדודים בין עבודות. עבודה כאחיות או כאחים, הם יודעים, כרוכה במשמרות בעייתיות, השכר לא משהו, גם היוקרה, אבל יש מקצוע ביד.

 

"הבנתי שאין מנוס. אני בשלב בחיים שבו אני צריכה משכורת שתאפשר לי לשלם שכר דירה", מספרת מגי עמרם (34) מגבעתיים, רווקה, בוגרת לימודי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. היא עבדה בתחום שלרגע נראה מבטיח, בקידום אתרים, וגם בשירות הלקוחות של פלאפון, וגם ביחסי ציבור, ועכשיו תלמידת שנה א' במסלול ההסבה באיכילוב. "חיפשתי מקצוע שיחזיק אותי עד הפנסיה וגם ייתן לי תגמול נפשי. מרגע שגיליתי שאפשר ללמוד את זה כהסבה לאקדמאים פתאום הכל התחבר, וכל התשובות הגיעו — זו עבודה נדרשת, מתגמלת, אפשר להתקדם בה. להרגיש שתמיד צריך אותך זה הביטחון שחיפשתי, זאת תחושה שאני לא יכולה לוותר עליה כאשה בשוק העבודה. לקח לי קצת זמן", היא צוחקת, "הגעתי למסקנה הזאת בגיל 34".

 

היא ממהרת לתקן את התמונה האידאלית שציירה. ראשית, הלימודים תובעניים ויקרים — לימודי הסבה נמשכים שנתיים וחצי, חמישה ימים בשבוע (32 שעות), ועולים כ־24 אלף שקל. "אני מתכוונת לבקש מלגה", אומרת מגי. "הפחד הכי גדול שלי הוא לא להתפרנס בשנתיים הקרובות. יש מי שיקראו לזה לרדת, יש מי שיגידו שזה לחפש תעסוקה יציבה בשוק דינמי. מבחינתי זאת ירידה לצורך עלייה. בין החברים שלי יש כאלה שמתלהבים ואומרים לי 'איזה יופי, תפור עלייך!' ויש כאלה שאומרים: 'את משוגעת? לעבוד עם מחטים וקשישים ושכל היום יצעקו עלייך?'. אני אומרת להם שבעיניי זאת סביבת עבודה חיובית מאוד".

 

האחיות החדשות. (מימין): מורן הברי (34) מראשון לציון, בעלת תואר שני בניהול משאבי אנוש; מגי עמרם (34) מגבעתיים, בעלת תואר בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, עבדה בקידום אתרים, בשירות לקוחות וביחסי ציבור; מילנה דובין (30) מנתניה, לשעבר עורכת דין; אליזבט חנוכייב (34) מנתניה, בעלת תואר במינהל עסקים, עבדה בהנהלת המשביר לצרכן ודלתא האחיות החדשות. (מימין): מורן הברי (34) מראשון לציון, בעלת תואר שני בניהול משאבי אנוש; מגי עמרם (34) מגבעתיים, בעלת תואר בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, עבדה בקידום אתרים, בשירות לקוחות וביחסי ציבור; מילנה דובין (30) מנתניה, לשעבר עורכת דין; אליזבט חנוכייב (34) מנתניה, בעלת תואר במינהל עסקים, עבדה בהנהלת המשביר לצרכן ודלתא צילום: תומי הרפז

 

ביקוש גובר לתעסוקה יציבה

 

שלא לציטוט, חלק מהסטודנטים והסטודנטיות מנסחים את הדברים באופן ישיר יותר. "עם התואר הראשון אפשר היה לנגב את התחת. עם זה אוכל לנגב את התחת לאחרים ולקבל משכורת", אמרה אחת הסטודנטיות. אלפי אנשים כבר הגיעו למסקנה הזאת בשנים האחרונות. ב־2009 מסלולי ההסבה לסיעוד כללו 377 אקדמאים, שהיו 25% מכלל הסטודנטים לסיעוד (האחרים לומדים ארבע שנים לתואר ראשון או שנתיים וחצי לתעודה שמעניקה רישיון אך ללא אפשרויות קידום). מאז נרשם גידול עקבי ומרשים, והשנה 819 אקדמאים עוברים הסבה, והם 31% מכלל תלמידי הסיעוד. גם בקרב התלמידים במסלולים האחרים יש לא מעט מבוגרים יותר שמחפשים קריירה שנייה.

 

"התנופה התחילה ב־2009, כשהרחבנו את מספר המקומות בהסבה כדי להתגבר על המחסור באחיות", אומרת ד"ר שושי ריב"א, ראש מינהל הסיעוד במשרד הבריאות. "יש עלייה במספר הלומדים בכל המסלולים, אבל בהסבה היא החדה ביותר, יותר מפי שניים. זה משתלב במדיניות של הגדלת מספר האחיות במדינה, ואנחנו רוצים אוכלוסייה איכותית, לכן אנחנו משקיעים מאוד הן בהסבת אקדמאים והן בפתיחת מסלולי אקדמיה חדשים".

 

במסגרת המאמצים האלה, בחמש השנים האחרונות התווספו ללימודי הסיעוד בארבע אוניברסיטאות (תל אביב, ירושלים, חיפה ובאר שבע) תוכניות במכללת עמק יזרעאל, במכללת צפת, במכון טל בירושלים, במכללה האקדמית לישראל ברמת גן, במכללת רופין, במכללה האקדמית תל אביב־יפו ובאוניברסיטת אריאל, ובשנה הבאה אמור להיפתח מסלול במכללת אשקלון.

 

קורן. הביקוש כפול מהיצע המקומות במסלול ההסבה קורן. הביקוש כפול מהיצע המקומות במסלול ההסבה

ד"ר אלה קורן, מנהלת בית הספר לסיעוד במרכז הרפואי שיבא ע"ש זיוה טל, ששייך לאוניברסיטת תל אביב, מכירה מקרוב את הזינוק במספר האקדמאים בתחום. כשהחלה לנהל את בית הספר לפני שנתיים היו בו קצת פחות מ־300 תלמידים בכל המסלולים, היום יש כמעט 800. "ממוצע הגילים בתואר הראשון הוא 25-24. בהסבה הממוצע הוא 35-34. עד לפני שלוש שנים פתחנו כיתת הסבה אחת בשנה, בשנתיים האחרונות פתחנו שתי כיתות, בכל אחת מהן 36 תלמידים, והיו לי 162 מתמודדים, הביקוש גדול, ויש חברות שמביאות חברות כי הן מרוצות. אני נדהמת כל הזמן מחדש מהאיכות של הסטודנטים שמגיעים לכאן, ומכך שהם עושים את זה כשיש ילדים בבית, והם מגיעים גם ממקומות כמו מודיעין ושוהם, ורוצים לעבוד. את רואה מיד התנהלות של אנשים בוגרים, הן עשו הרבה שיעורי בית, חושבות כבר על התמחות, אם להיות מיילדת או אחות חדר ניתוח".

 

"10% מהתלמידות לתואר ראשון בסיעוד אצלנו הן אמהות בנות 40-30 שמתחילות את המסלול מהתחלה", אומרת ד"ר פזית אזור, דקאנית בית הספר לסיעוד במכללה האקדמית תל אביב־יפו. "כולם ישראלים, חלקם דור שני לעולים מברית המועצות. בשטח הנתח של האחיות האקדמאיות כבר גדל. פחות רואים את האחות השחוקה שאין לה תואר, אלא אקדמאיות שמטפסות לתפקידים בכירים יותר".

 

האמהות הללו ואקדמאים אחרים יכולים ליהנות ממלגות, שמעניקים משרד הבריאות, מכבי שירותי בריאות, אסותא ומוסדות נוספים, תמורת התחייבות של הסטודנטים לעבוד אצלם לאחר קבלת הרישיון. משרד הבריאות למשל מממן 80% מהעלות של לימודי ההסבה ו־50% מלימודי תואר ראשון או תעודה. "אבל הנהירה למקצוע היא לא בגלל המלגות, אנחנו לא ממצים את מלוא היקף המלגות שאנחנו יכולים לתת", אומרת ד"ר ריב"א ממשרד הבריאות. "הם באים מכל המקצועות, משפטנים, מורות, עובדות סוציאליות, ומחפשים מקצוע שיש בו ביטחון כלכלי. אני חושבת שהם מחפשים גם מקצוע עם קבלת החלטות, משמעות, עם הילה של חיים ומוות. בהתחלה חשבתי שזו תוצאה זמנית של המצב הכלכלי, אבל אני רואה שזו מגמה יציבה. אנשים שרוצים סוג חדש של העסקה".

 

שרית גרג'י (31) מחולון, לומדת לתעודה בסיעוד בשיבא, מתכננת להשלים לימודים לתואר בהמשך. "הייתי דיילת אוויר. זה מקצוע קשה לזוגיות, ואחרי חמש שנים מפטרים אותך. הוא טוב רק לקניות בחו"ל. בסיעוד אני רואה מקצוע לכל החיים, אפשר לתפור אותו לפי מה שמתאים לי" שרית גרג'י (31) מחולון, לומדת לתעודה בסיעוד בשיבא, מתכננת להשלים לימודים לתואר בהמשך. "הייתי דיילת אוויר. זה מקצוע קשה לזוגיות, ואחרי חמש שנים מפטרים אותך. הוא טוב רק לקניות בחו"ל. בסיעוד אני רואה מקצוע לכל החיים, אפשר לתפור אותו לפי מה שמתאים לי" צילום: תומי הרפז

 

העתיד של בני הדור האבוד

 

"מדברים עכשיו על הדור האבוד. הכיתה שלנו היא הדור הזה, אותם בני 40-27", אומרת מילנה דובין (30) מנתניה, נשואה, עורכת דין לשעבר וסטודנטית בשנה א' במסלול ההסבה בבית הספר לאחיות שיינבורן באיכילוב, המסונף לאוניברסיטת תל אביב. הכיתה של דובין היא אכן ייצוג מובהק לאותו דור שמנסה לבנות לעצמו קריירה ולהתפרנס בשוק עבודה שאין בו קביעות, שמוצף אקדמאים, שהסיכוי להתקדם בו ולהתבסס נראה קלוש. הסיפור שלה הוא אחת הדוגמאות המובהקות לעולם תעסוקתי שיש בו עיוותי היצע וביקוש אדירים: "תחום עריכת הדין נמצא בהצפה מטורפת. זה לא רק הופך את השוק לקשה יותר, אלא גם גורם לצעירים לקחת כל תיק, אפילו בלי ידע רלבנטי בתחום, רק כדי לגרד משכורת. לקראת גיל 30 החלטתי לעשות סטופ. ניסיתי לעבוד בגישור, אחרי זה במשאבי אנוש, גם שוק גרוע. עצרתי וניסיתי להבין לאן אני הולכת. אנחנו רוצים להקים משפחה בלי לפחד ממה יהיה מחר, ובסיעוד יש לי הביטחון שתמיד ירצו אותי. מקבלים תנאים סוציאליים מההתחלה, וגם בגיל 40 אתה עדיין אטרקטיבי, אולי אפילו יותר בגלל הידע וניסיון החיים. כשאני מסתכלת על הכיתה שלי התחושה היא שאנחנו יכולים להיות אחים ואחיות טובים יותר ממי שרק התחילו ללמוד לראשונה בחייהם. יש במקצוע הזה גם התמודדות קשה עם החולים והמשפחות. הם יקבלו גם מגשרת, אולי זה אפילו יעזור".

 

הרקע של תלמידי הסיעוד החדשים במקצוע אחר יכול אולי לתרום להם מקצועית, אבל הוא קודם כל תורם למסירות שלהם. הם יודעים איך נראה שוק העבודה בחוץ, אין להם אשליות שמאפיינות סטודנטים צעירים, והם מחויבים למקצוע שמבטיח להם את הקסם שכל כך נעדר משוק העבודה, אותו מצרך נדיר של יציבות־ביטחון־עתיד (הבטחה שלא בהכרח מעוגנת במציאות, מתברר. ראו מסגרת על מצב התעסוקה האמיתי בענף). "הייתי מנהלת משאבי אנוש בתחום ההייטק, ואחרי שהחברה נקנתה נפרדו מכל מי שהוא לא בתחום טכני", מספר יעל בק־שטרן (44) מרמת השרון, נשואה ואם לשתי בנות שלומדת כבר חצי שנה במסלול ההסבה בשיבא. "שקלתי להיות אחות כבר לפני 15 שנה, אבל יותר משך אותי ללכת למקום זוהר שבו מקבלים שכר גבוה. לא עבדתי שנה כי יכולתי להרשות לעצמי, ואחר כך הרגשתי שאני לא מסוגלת לחזור. היה לי מקצוע טוב ומכניס, אבל היו הרבה דברים שלא אהבתי בעולם ההייטק. שם אנשים בני 50 פלוס נהיים פחות רלבנטיים, ואז קורה משהו וקשה להם מאוד למצוא עבודה. בסיעוד אני לא רואה מצב כזה. אמרתי לעצמי שאני מוותרת על שכר ותנאים אבל זוכה ביציבות תעסוקתית, פה יש יתרון לגיל ולניסיון, ואם אהיה טובה לא תרחף חרב מעל הראש שלי גם כשאהיה בת 50 פלוס. גם מתאימה לי עשייה יומיומית שיש בה ערך אמיתי. אנשים באמת זקוקים לך ברגע של חולשה, ובעיניי זאת עבודה מאוד מעניינת. אנשים תופסים את המקצוע כקשה, אבל אני מתחרטת רק על כך שלא עשיתי את זה קודם".

 

יונתן אלמלם (34) מקריית גת, לומד בהסבה בשיבא. "למדתי מינהל מערכות בריאות, אבל זה תואר עיוני ולא מעשי ולא הצלחתי להשתלב בעבודה במקומות הציבוריים. עבדתי במכירות, עד שהבנתי שכנראה סיעוד הוא המקצוע שהייתי צריך להתחיל ממנו" יונתן אלמלם (34) מקריית גת, לומד בהסבה בשיבא. "למדתי מינהל מערכות בריאות, אבל זה תואר עיוני ולא מעשי ולא הצלחתי להשתלב בעבודה במקומות הציבוריים. עבדתי במכירות, עד שהבנתי שכנראה סיעוד הוא המקצוע שהייתי צריך להתחיל ממנו" צילום: תומי הרפז

 

מקצוע עד הפנסיה, כמו פעם

 

בעצם, לא מדובר בסוג חדש של העסקה. ענת בן משה (43) מתל אביב, נשואה ואם לשלושה, אשת תקשורת שלומדת בשנה ב' במסלול לתואר ראשון בסיעוד במכללת תל אביב־יפו, מדברת על חזרה לסוג ישן של העסקה. "המציאות הכלכלית הטריפה פה את כולם. אמא שלי לא מצליחה להבין איך בכל שנתיים־שלוש אנחנו עוברים בשני מקומות עבודה, בעולם שלה זה אומר שאתה לא מספיק טוב במקצוע. אני רוצה להיות בעולם של ההורים שלי, אין לי כוח יותר למירוץ הבלתי נגמר הזה. אני מסתכלת בערגה על העולם שלהם, שבו בסוף אפשר לצאת לפנסיה. איך אני אצא לפנסיה בתקשורת? אני והחברות שלי בלימודים צוחקות שנחנך את הבנות שלנו ללמוד מקצוע אמיתי, אפילו אינסטלטורית, רק לא אמנית, שחקנית, מוזיקאית, מתורגמנית או עורכת. קודם כל פרנסה. אני שמחה שמצאתי תחום שמעניין אותי, ואני שמחה שבסוף, כשכולם יגיעו למחלקה פנימית, הם יפגשו שם אנשים איכותיים, שבחרו במקצוע ולא המקצוע בחר אותם. לא ילדה בת 22 שההורים לחצו עליה ללמוד משהו פרקטי".

 

הגיל שלה, היא מוסיפה, הוא כבר עכשיו יתרון. "בכל ראיון מתלהבים מזה שאני בת 43, שיש לי ניסיון חיים ואני לא ילדה, וכבר רוצים לנעול אותי לעבודה אחרי הלימודים. אני פרילנס המון שנים, ועכשיו בסיעוד נותנים מלגה, נותנים עבודה תוך כדי הלימודים, מבטיחים עבודה אחר כך. ואחיות חסרות בכל העולם, גם אם אעזוב את הארץ תהיה לי עבודה, ובמציאות הישראלית זאת לא מחשבה מאוד מופרכת. אגב, את מה שאנחנו מבינים עכשיו סטודנטים ערבים כבר הבינו, בגלל מציאות החיים שלהם והאפליה בתחומים אחרים. הם הולכים ללמוד סיעוד כי הם יודעים שתמיד תהיה בזה עבודה".

 

המעבר מתקשורת לסיעוד, היא אומרת, חלק. "אני באה מחדשות, מטלוויזיה, אז אין לי בעיה עם משמרות, ואני חייבת תחום דינמי, שאנשים יתחלו לי. בתקשורת סף הריגוש גבוה, וגם מהבחינה הזאת סיעוד יכול להתאים. קצת בעייתי להגיד שאפשר להתפרנס בכבוד, אבל אפשר להתפרנס, ויש תוספות על משמרות לילה ושבתות".

 

כל המרואיינים לכתבה התייחסו לברטר הזה — ביטחון גבוה תמורת שכר נמוך. והשכר לא חייב להיות כל כך נמוך. שביתת האחיות לפני כשנה הובילה לכך שבסיס השכר ב־2016 יהיה 7,000-6,500 שקל בחודש, לא כולל התוספות לאחראית משמרת, על משמרות נוספות (מעבר ל־36 שעות עבודה בבית החולים או ל־40 שעות במרפאות), על תורנויות לילה ושבת (כולן תוספות שמחושבות לפנסיה, מה שלא נהוג בחלק מהענפים האחרים), על רכב, על ביגוד ועוד. "יש לי 75 חדרי מגורים רק לסטודנטים", אומר ד"ר קורן משיבא. "עבור צעירים זאת דרך טובה להתחיל את החיים — יש דיור, גן ילדים, בית ספר קרוב, נדרשים רק בית אופרה וקולנוע כדי שלא יהיה צורך לצאת מכאן בכלל".

 

פוטנציאל לסיפוק - ולקידום

 

לצד הביטחון התעסוקתי, עוד שני אלמנטים מושכים אקדמאים לא צעירים ללימודי סיעוד. ד"ר רותי קפלן, האחראית ללימודי התעודה בסיעוד באסף הרופא, במסלול המסונף לאוניברסיטה העברית, מציינת את אפשרויות הקידום כשיקול מרכזי. "אח יכול להתקדם לראש צוות, אחראי מחלקה, לתפקיד רוחבי (ריכוז תחום, למשל חולי סוכרת, טיפול בכאב וכו'). ישנם תפקידי מטה ופיקוח ותפקידים מינהלתיים. הפריצה הגדולה של המקצוע נובעת גם מתחומי התמחות שעולים בשנים האחרונות — אונקולוגיה, סוכרת ופגים הם התחומים החמים הבאים בסיעוד. והקריירה יכולה להיות לא רק במסלול הקליני, אלא גם באקדמי. יש היום דרישה גדולה גם לתואר שלישי במקצוע, לפרופסורים לסיעוד".

 

וישנו הסיפוק, תחושה מסוימת של מימוש עצמי שנדרשת כדי לבחור במסלול הזה ולעמוד בדרישות של הלימודים ושל העבודה, ועמה תחושת שליחות. "הישרדות במקצוע כזה כמעט לא אפשרית עבור מי שאין לו יכולת של תקשורת אנושית טובה ונתינה. המערכת היום קשה ולא בדיוק מתגמלת. אתה נדרש להשקיע כל כך הרבה זמן, לעמוד מול סבל, כאב, עוגמת נפש ותסכול של חולים ומשפחות. אז להכיל את כל זה רק בשביל ביטחון כלכלי?".

 

"כבר בסמסטר א' הלכנו לחדרי מתים, ראינו נתיחת גופות באוניברסיטת תל אביב, ובהמשך נלמד הכל — לקחת דמים, להחדיר קטטר, אינפוזיה, זונדה, טובוס (צינור נשימה). זה קשה מאוד, אבל זה גם נורא מעניין, את לגמרי לומדת רפואה", מספרת סיון טמיר משגב (39) מתל אביב, נשואה ואם לארבעה, דולה, מדריכת הכנה ללידה ויועצת הנקה מוסמכת שלומדת בשנה ב' לתואר ראשון בסיעוד במכללת תל אביב־יפו. "מה שהוביל אותי ללימודים היה העבודה שלי בתוך מערכת בריאות רקובה והרוסה ורצון עז לשנות אותה, לתקן את מה שבר־תיקון. ידעתי שבשביל להצליח לעשות זאת אני חייבת להתחיל מלמטה, מלהיות אחות. כשנחשפתי לתוכניות הלימוד הבנתי שמדובר במקצוע שיש בו אופק תעסוקתי רחב ומגוון, מה שהתאים מאוד לתחושת המיצוי שחשתי אחרי שנים כעצמאית. לא יכולתי להרשות לעצמי יותר לא לדעת בכל חודש כמה כסף אני עומדת להרוויח. גם יש גבול לסכום שאפשר לקחת מלקוחה, המחירים עלו ואת לא יכולה להעלות את המחיר לייעוץ שלך עד אין קץ. הבנתי שאני לא יכולה לחיות באי־הוודאות הזאת, צריך מקצוע אמיתי, וסיעוד נדרש בכל מקום, לא משנה איפה תנחתי בעולם".

 

סיון טמיר משגב (39) מתל אביב, דולה ויועצת הנקה, לומדת לתואר בסיעוד במכללת תל אביב־יפו.  "לא יכולתי להרשות לעצמי יותר להיות עצמאית. צריך מקצוע אמיתי, וסיעוד נדרש בכל מקום בעולם" סיון טמיר משגב (39) מתל אביב, דולה ויועצת הנקה, לומדת לתואר בסיעוד במכללת תל אביב־יפו. "לא יכולתי להרשות לעצמי יותר להיות עצמאית. צריך מקצוע אמיתי, וסיעוד נדרש בכל מקום בעולם" צילום: תומי הרפז

 

הדרך עד המקצוע, מודה טמיר משגב, לא רק מעניינת אלא קשה מאוד. "היה לי ברור שהמשפחה שלי תסבול מבחינה כלכלית, כי גם נשלם על הלימודים וגם שלושה ימים בשבוע אני לומדת ולא עובדת", היא אומרת. המחיר הזה מפחיד גם את קרן (31) מתל אביב, נשואה ואם לפעוטה, שלמדה בעבר כימיה, צרפתית ו־BA כללי ("באיזשהו מקום אתה מתחרט שעשית איזשהו תואר שטות. להתחיל בגיל 30 לחפש את עצמי זה לא מתאים"). היא עבדה בעבר בתחום העיצוב וכיום לומדת בשנה א' במסלול ההסבה של איכילוב. "בסוף המנהרה הזאת יש אור — מקצוע, תפקיד, לא לגמור לימודים ואז להתחיל לחשוב מה לעשות. אני מקווה שאני אצלח את זה עם ילדה קטנה. אני הולכת להתאבד על זה, ואני מקווה שלא ייתנו לנו ליפול מהסוס".

 

אצל רבים מהסטודנטים הבוגרים יותר לסיעוד חוזרת ההבנה המאוחרת הזאת, שהחיים מחייבים פשרות. "אם הייתי הולך רק עם מאוויי הנפש שלי הייתי לומד פסיכולוגיה, היסטוריה, קולנוע או משחק", אומר אור (28), סטודנט בשנה א' בהסבה של איכילוב, שהיה עורך דין, "אבל צריך להפריד בין תחביבים ותחומי עיסוק, וצריך פרנסה. אז מהתחומים שהכי מעניינים אותי בעולם האמיתי — אני פונה לסיעוד. אני רואה סביבי כמה בעלי תואר מחפשים עבודה, וכן, חלק מהסיפוק מהמקצוע הוא בהחלט העובדה שאתה יכול להתפרנס ממנו ברמה סבירה, וגם למצוא עניין ולהיות שמח במה שאתה עושה. כשהייתי עורך דין היתה לי עבודה, אבל הרגשתי שזה לא אורח החיים שאני רוצה. ישבתי עם עשרה קלסרים על השולחן, כל אחד הוא תיק, וניסיתי להסתכל חמש שנים קדימה. אז בחרתי בסיעוד בזכות השילוב של ידע רפואי, מגע עם אנשים והידיעה שלא אצטרך לחפש את עצמי".

 

אולי זו הזדמנות אחרונה

 

הקושי אינו רק לשרוד את הלימודים, בייחוד להורים. הוא גם בעצם התכנים, בחומרים שמהם מורכבת העבודה. אפילו לוח המודעות בבית הספר לאחיות בשיבא מבהיר היטב שהמסלול הזה לא מתאים לכל אחד, עם שלטים על "תמותת תינוקות", "אפידימיולוגיה אנליטית של מחלות זיהומיות, "מועד ב' בשתן" ו"מועד ב' במצבים חריפים".

 

באליק. "אף אחד לא נולד אחות רחמנייה" באליק. "אף אחד לא נולד אחות רחמנייה" צילום: תומי הרפז

 

"אף אחד לא נולד אחות רחמנייה", אומרת ד"ר חיה באליק, מנהלת בית הספר לאחיות ע"ש שיינבורן באיכילוב, על סף הסבולת הנדרש כדי להיכנס לתחום. "גם פלורנס נייטינגל (מי שייסדה את ענף הסיעוד המודרני) לא נולדה כזאת, היא היתה אשת מדע". וכן, היא מודה, לוקח זמן להתרגל. "לעולם לא אשכח את המטופלת הראשונה שלי. היא סבלה מאוטם בשריר הלב, וכשניגשתי להציג את עצמי היא הקיאה — ואני בתגובה הקאתי עליה. הייתי הכי נבוכה ואומללה. עדיין קשה לי עם הפרשות פה, אבל הסתגלתי. הדברים האלה נלמדים ונרכשים תוך כדי ההכשרה. גם החדרת מחט — בפעם העשירית כבר עושים את זה טוב. התנאי היחיד הוא שאתה צריך לאהוב בני אדם, במקצוע הזה אסור לך להיות מיזנטרופ".

 

ד"ר ריב"א ממשרד הבריאות מחדדת את הנקודה: "הקושי הפיזי, הקושי עם המראות, קל יותר לטיפול, זה עובר יחסית מהר, כשאתה מבין מה קורה ומה אתה עושה. יש הרבה סטודנטים שמגיעים עם חוסר יכולת לעמוד במראות מסוימים ומתגברים מהר. אתה לומד ליצור חסימה אמפתית, אחרת אתה לא יכול, אתה מת עם כל חולה. אבל החלקים הקשים הם עם חולי קשה, לדעת שאת משחקת בלגו עם ילד שעומד למות בתוך כמה חודשים". נדרשת כאן לא רק יכולת עמידה אלא גם יכולת נתינה, אבל ריב"א מזכירה: יש כל מיני מניעים שמובילים אנשים למקצוע טיפולי, שגורמים להם לתת. "יש אנשים שמגיעים בעיקר מתוך רצון אגואיסטי לנתינה שנותנת סיפוק", היא אומרת.

 

ריב"א. עלייה של יותר מפי 2 במספר תלמידי ההסבה בארבע שנים ריב"א. עלייה של יותר מפי 2 במספר תלמידי ההסבה בארבע שנים

 

הסטודנטים הבוגרים יותר, אומרת באליק, מצליחים להתגבר ביתר קלות. "כשבני ה־30 פלוס מגיעים למקצוע הם מאוד מחויבים לו מעצם העובדה שהם משקיעים כל כך הרבה — נתתי את נשמתי, הלימודים קשים, הוויתורים בדרך לקריירה שנייה בסיעוד גדולים, הלחץ הכלכלי, והכל תוך גידול ילדים (ויש לנו פה גם משפחות חד־הוריות). הם משכנעים את עצמם, נמצאים במין רציונל שגורם להם להתאהב במקצוע. הם בריצה מטורפת, לומדים בהיקפים אדירים, נבחנים בכל שבועיים. אני מעריצה את מי שבחרו ללכת על זה, אף אחד לא יודע כמה זה קשה באמצע החיים. אלה ששורדים — כל הכבוד להם. מי שרוצה לרכוב על הסוס אנחנו עוזרים לו, אבל הרמה מאוד גבוהה ולא נוריד את הסטנדרטים".

 

ויש עוד משהו שמעודד את הסטודנטים האלה להתאהב במקצוע: התחושה שקיבלו את ההחלטה הנכונה ברגע הנכון, שהוא אולי הרגע האחרון. "הלימודים הם ההארד קור של ההארד קור, חומר לא פשוט, אבל הם מעניינים", אומרת שרון רדיאן (40) מתל אביב, נשואה ואם לשתיים שלמדה עיצוב פנים, עסקה בגרפיקה ובעיצוב אתרים והיתה מנהלת תקשורת שיווקית (מרקום) בג'ונסון אנד ג'ונסון, עד שפוטרה ולא הצליחה למצוא עבודה בתחום. כיום היא לומדת בשנה א' בהסבה באיכילוב. "אני מסתכלת על הלימודים כמו יציאה לעבודה — הולכת בבוקר, חוזרת אחר הצהריים, בלילה לומדת ומכינה שיעורים. אבל מה אלה שנתיים וחצי לעומת עוד 25 שנות עבודה וקריירה? יהיו עוד קשיים, זו רק ההתחלה, החלק הקשה יותר יהיה המעשי. קשה ללמוד מקצוע חדש באמצע החיים עם שני ילדים, אבל זה חלק מהחיים ועם קושי צריך להתמודד. גם בתואר ראשון עם דירה שכורה ונסיעות באוטובוסים קשה. אחרי הפיטורים וכשלא מצאתי עבודה הבנתי שאני בצומת. אתה לא יכול להיות תקוע ולא לעשות עם זה כלום, אתה חייב לקבל החלטה מושכלת. בעלי עובד בתחום התקשורת, שבו מקדמים בעיקר צעירים, והוא כל הזמן אומר לי שאני מקדימה את האחרים בשבע־שמונה שנים. הם עוד יגיעו לצומת הזה".

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x