$
מוסף כלכליסט

כך משתמשת האליטה האשכנזית בכלכלה הניאו־ליברלית כדי להחליש את המזרחים

פרופ' מנחם מאוטנר, מהמשפטנים המוערכים בישראל ובשר מבשרה של האליטה, מגיש כתב אישום מפוכח וחריף

שי אספריל 09:3917.10.13

בתחילת אוקטובר 2001 קיבלתי מכתב שעליו היה חתום פרופ' מנחם מאוטנר, אז דקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב שבה עתיד הייתי להתחיל ללמוד כעבור שבועיים. במכתב בירך אותי מאוטנר על בחירתי בפקולטה ואיחל לי בהצלחה. אל הברכות צירף רשימה ארוכה של קלאסיקות ספרותיות שלדעתו כל משפטן רציני צריך לקרוא. אצל וירג'יניה וולף, פרימו לוי, אלבר קאמי ואחרים, הסביר מאוטנר, מסתתרות האמיתות האוניברסליות, הנצחיות, שיאפשרו לכל המשפטנים לעתיד להבין טוב יותר את הדרך שבה פועל העולם.

 

בדיוק 12 שנה אחר כך, בסלון ביתו שקירותיו מחופים בספרים, פניו של פרופ' מאוטנר נשטפים בגאווה כשהוא מספר לי שבנו הבכור הוא עורך דין שנטש את המקצוע וכיום מחזיק בכמה ברים בתל אביב. הגאווה הזאת לא מפתיעה. מאוטנר, כבר לא הדקאן אבל עדיין פרופסור מן המניין בתל אביב, הוא קודם כל אדם רווי סתירות. מצד אחד, רומנטיקן של המשפט שרואה בתחום דיסציפלינה כמעט רוחנית שנמצאת בדיאלוג תמידי לא רק עם מדעי החברה אלא גם עם מדעי הרוח ועם אמנות; מצד שני, מרצה פופולרי לדיני חוזים שחינך רבים מהטכנוקרטים של המשפט, בגופים הציבוריים או במערכות הדורסניות של המשרדים הפרטיים. מצד אחד, פרופסור חילוני־שמאלני־אשכנזי שגדל ברמת אביב הישנה וחי כיום ברמת אביב ג'; מצד שני, יקיר הציונות הדתית וגם אחד ממנופפי האצבע כלפי חבריו האשכנזים, שאחראים לדבריו לניכור שחשים רבים מבני הפריפריה המזרחית כלפי מוסדות המדינה.

 

פרופ' מאוטנר בביתו. "האליטה האשכנזית נמצאת בהכחשה של הבעיה המזרחית, שמתאפשרת בגלל ההפרדה הגיאוגרפית בינה לבין המזרחים" פרופ' מאוטנר בביתו. "האליטה האשכנזית נמצאת בהכחשה של הבעיה המזרחית, שמתאפשרת בגלל ההפרדה הגיאוגרפית בינה לבין המזרחים" צילום: עמית שעל

 

זו האמירה המשמעותית והחשובה של מאוטנר (62), אחד מחוקרי המשפט החריפים והביקורתיים בישראל - חריף וביקורתי כל כך שאהרן ברק עצמו סיכל לפני כמה שנים את המינוי שלו לבית המשפט העליון. במאמר הטרי שלו, שיראה אור בשבוע הבא בכתב העת "עיוני משפט", מטיל מאוטנר, בשר מבשרה של האליטה האשכנזית, פצצה לא אופיינית למילייה שלו: גם אחרי שהיה נדמה שאיבדה את השלטון, האליטה מצאה שלל דרכים להנציח את כוחה ולהעמיק את הפער בין האשכנזים למזרחים ובין המרכז לפריפריה. ואחת הדרכים הבולטות היא התורה הכלכלית שמניעה את המדינה בשלושת העשורים האחרונים. "ההגמונים לשעבר הליברלים" הוא קורא להם, ומודה מפורשות, בראיון נדיר: "האליטה האשכנזית נמצאת בדרך כלל בהכחשה של הבעיה המזרחית. היא מסוגלת לעשות זאת בין השאר בגלל ההפרדה הגיאוגרפית הקיימת בינה לבין חלק מהמזרחים, אבל הנתונים הסוציו־כלכליים מראים שהבעיה קיימת".

 

מה בעצם הופך אדם טוב לאזרח רע

 

יותר מחצי שנה עבד מאוטנר על "ליברליזם בישראל - האדם הטוב, האזרח הרע והשגשוג האישי־חברתי". הוא עוסק במאמר בכמה נושאים, שחלקם מוכרים מעבודותיו הקודמות: הקשר בין החברה בישראל למערכת המשפט, קבוצות מוחלשות, פורמליזם ואקטיביזם שיפוטי והשפעתה של הציונות הדתית. אבל ההתייחסות שלו הפעם לפערים החברתיים ולרקע העדתי שלהם חדה, חריפה ומפורשת מתמיד. "האדם הטוב" על פי המאמר של מאוטנר הוא אותו הגמון ששואף לחיים שקטים, שיניחו לו ולא יתערבו, אבל דווקא הציפייה הזאת הופכת אותו ל"אזרח הרע", מי שלא מוכן להקריב לטובת החלשים ממנו.

 

"ההגמונים לשעבר הליברלים הם צאצאיהם של יהודים שהגיעו ממזרח אירופה וממרכזה לפני קום המדינה ולאחריו. בדרך כלל הם משכילים יותר ואמידים יותר מאנשיהן של קבוצות אחרות, ובדרך כלל הם מתגוררים ביישובים שבמרכז הארץ", מסביר מאוטנר ל"מוסף כלכליסט". "עם הגעתם של עולי ארצות המזרח לאחר קום המדינה נוצרה הפרדה גיאוגרפית בין חלקם לבין אנשי הציבור הוותיק, שהיה אשכנזי. עולי המזרח הופנו ליישובים מרוחקים ולשכונות שבשולי הערים. בעקבות ההפרדה הזאת נוצרה הפרדה בין אשכנזים ומזרחים גם במערכת החינוך. כתוצאה מכך עדיין קיימת בין אשכנזים לבין חלק מהמזרחים הפרדה על בסיס גיאוגרפי, החופפת לחלוקה סוציו־כלכלית: שורה של מדדים מגלה כי הישגיהם הסוציו־כלכליים של המזרחים כקבוצה נופלים מאלו של האשכנזים כקבוצה".

 

את הנקודה הזאת מאוטנר מגבה במאמר בשלל מחקרים, בעיקר בדגש על השכלה גבוהה ושכר. הוא מציין כי בשנים האחרונות מזרחים רבים יותר רוכשים השכלה גבוהה, אבל מוסיף כי הם בדרך כלל עושים זאת במכללות שנחשבות פחות. על פי אחד המחקרים שהוא מציג, ב־2005 שיעור המזרחים בקרב מרצים באוניברסיטאות היה פחות מ־9%; מחקר אחר מצא כי רק 6% מהמרצים בפקולטות למשפטים הם ממוצא מזרחי. מחקר נוסף, של הסוציולוג פרופ' ינון כהן מאוניברסיטת קולומביה, מצא כי גם פערי השכר בין אשכנזים למזרחים בישראל גבוהים מפערי השכר בין לבנים לשחורים בארצות הברית, והראה כי פערי ההון עתידים להתרחב משום שאשכנזים מחזיקים יותר ממזרחים בנכסים במרכז הארץ, נכסים ששוויים עולה יותר מזה של נכסים באזורים אחרים. להשלמת התמונה, מאוטנר מביא גם שלל נתונים על מיעוט הבכירים ממוצא מזרחי באליטה המשפטית, האקדמית, העסקית, האמנותית והתקשורתית.

 

במקביל לנתונים, מאוטנר צולל לעומקו של התהליך שמחזיק את הפערים האלה עד היום. עד שנות השבעים האליטה הזאת שלטה בממסד הפוליטי ובצבא, מזכיר מאוטנר במאמר. אבל ב־1977 בא המהפך, ואחריו היא איבדה את אחיזתה בשני אלו והחלה להשתמש במוסדות שעדיין היו בשליטתה כדי לנגח את מוקדי הכוח הישנים ולצייר אותם כמעוזי שחיתות (פוליטיקה) וחוסר יעילות (הצבא). "האליטה פיצתה עצמה על הפגיעה במעמדה בפוליטיקה בדרך של העתקת חלק מהפעילות הפוליטית שלה למקומות שמצד אחד חסינים מהפוליטיקה הזאת ומצד שני מאוישים בבני אדם המשתייכים לקבוצה: בית המשפט העליון, פרקליטות המדינה, משרד האוצר, בנק ישראל, מבקר המדינה ודומיהם", הוא מסביר.

 

אחת מהפגנות הענק בתל אביב בקיץ 2011. "המחאה היתה הצלחה גדולה, שגרמה להחלפה של מערכת שלמה של מה שנקרא שכל ישר" אחת מהפגנות הענק בתל אביב בקיץ 2011. "המחאה היתה הצלחה גדולה, שגרמה להחלפה של מערכת שלמה של מה שנקרא שכל ישר" צילום: עמית שעל

 

כדוגמה מובהקת לאופן המעודן והבלתי נראה שבו האליטה השתמשה במוסדות האלה כדי לשמר את מעמדה, מאוטנר מתעכב על הכלכלה הניאו־ליברלית, הרוח השלטת בישראל (כמו גם בארצות הברית) בשלושת העשורים האחרונים, שחלחלה כאן לכל מקום בחסות משרד האוצר, בנק ישראל, האקדמיה והתקשורת הכלכלית. הוא מקדיש במאמר כמה עמודים לעקרונותיו של הניאו־ליברליזם ולדרך שבה הוא מעודד את המדינה להתנער מאחריותה כלפי אזרחיה ובמקביל מעודד את היחיד להיות אדון לגורלו, לטוב ולרע. שתי הזוויות האלה, כל אחת בדרכה, מעמיקות את הפער בין מי שנולד עם נקודת פתיחה נוחה או עם כישרונות יוצאי דופן לבין כל השאר. המוסדות שאמורים לשמור על זכויותיו של העני או הלא־מקושר - השכלה גבוהה, ועדי עובדים, בריאות מסובסדת, דיור ציבורי - נתפסים בניאו־ליברליזם כפגיעה בזכויות הפרט. "הניאו־ליברליזם מגביר מאוד את הפערים בין עשירים לעניים, ובתוך כך גם מגדיל את מספרם של העניים. בישראל פירוש הדבר הוא הגברת הפערים בין אשכנזים, מזרחים וערבים", כותב מאוטנר.

 

דוגמה נוספת לשימוש שעושות האליטות במוסדות שבשליטתן כדי להרחיב את הפערים בין עשירים לעניים אפשר למצוא במוסד שמאוטנר ביקר לא מעט גם בעבר: בית המשפט העליון. במאמרו הוא מסביר כי בית המשפט העליון אימץ לאורך השנים את "הליברליזם של הזכויות השליליות", שהיא גישה שבעצם מנחה את המדינה לא לפגוע בזכויות הפרט (ובכך מעצימה את כוחם של החזקים), במקום "הליברליזם החיובי" הנהוג בחלק ממדינות אירופה, ושתובע מהמדינה להעניק זכויות לאזרח שיאפשרו לו חיי רווחה. לדברי מאוטנר, "ליברליזם של זכויות שליליות אומר מה אסור למדינה לעשות - אסור לה לחדור אל תוך הזכויות המוגנות של האזרחים, כגון זכות הקניין, חופש הדת, החופש מדת, חופש הביטוי. הוא אינו מסוגל לומר מה צריכה המדינה לעשות באופן אקטיבי לטובת אזרחיה. הוא תופס את המדינה כמקור אפשרי לפגיעה בזכויות האזרחים, לא כמקור אפשרי להענקת זכויות לאזרחים בתחומים כגון בריאות, חינוך, דיור, הבטחת הכנסה".

 

כך הולך הליברליזם השלילי של בית המשפט העליון יד ביד עם הכלכלה הניאו־ליברלית של המוסדות הכלכליים, מאפשר למדינה להסיר אחריות מאזרחיה, בעיקר מהחלשים שבהם, ומאפשר לאליטות להמשיך להגדיל את כוחן בלי שלשכבות המוחלשות יינתנו כלים כלשהם להדביק את הפער. אם לא די בכך, הליברליזם השלילי מגדיל את הפער החברתי גם בכך שהוא מעמיק את הניכור בקרב השכבות החלשות: שיח הפגיעה בזכויות שבית המשפט העליון מקדם (חופש הביטוי, פמיניזם) פשוט נראה להם מנותק מעולמם.

 

הנושא מעסיק אותו כבר שנים. כחלק מהשאיפה לשינוי עמוק, מאוטנר קורא באופן עקבי להגדיל את מספר השופטים ממוצא מזרחי בעליון. כבר בשנות התשעים הנהיג אפליה מתקנת בפקולטה למשפטים, כשפתח מסלול קבלה מיוחד לבוגרי תיכונים מהפריפריה עם דרישות סף נמוכות יותר. והוא מספר שלמעשה השאלות על הפער בין אשכנזים למזרחים מטרידות אותו מגיל צעיר, מאז הילדות בחיקה החם של האליטה.

 

"גדלתי במשפחה אמידה ברמת אביב", הוא מספר. "כנער צעיר, כמו רבים מהישראלים, הייתי צופה בטלוויזיה בפסטיבל הזמר, שהיה מתקיים במוצאי יום העצמאות בבנייני האומה בירושלים. בגמר כל שיר המצלמה היתה מופנית לקהל המוחא כפיים. אני זוכר שכבר כנער שמתי לב לכך שכל הנמצאים באולם נראו זהים: בני אדם ממוצא אשכנזי. שאלתי את עצמי היכן נמצאים המזרחים, מדוע לא ניתן לראותם בקרב האליטה שבבנייני האומה, וכיצד הם חווים את יום העצמאות ואת הטקסים הממלכתיים, ובכלל זה פסטיבל הזמר. לכן עוד לפני הגיוס לצבא היה לי ברור שיש קבוצה בישראל, הקבוצה המזרחית, שאינה משולבת בזרם המרכזי של החברה אלא חיה בשוליים. המאמר החדש הוא ניסיון להבין למה האינטגרציה שהמדינה ניסתה ליצור בין הקבוצה האשכנזית לקבוצה המזרחית הצליחה באופן חלקי בלבד. את האחריות לכך המאמר מטיל על הקבוצה האשכנזית, משום שהיא זאת שהיתה בשנים הקובעות, שנות החמישים והשישים, בעלת מלוא הכוח במוסדות המדינה והחברה האזרחית".

 

המהפכה חייבת להתחיל בבית המשפט העליון

 

כמי שמזהה חלק גדול מהבעיה במישור הכלכלי, מאוטנר גם קורא לפתרון במישור זה - פתרון שיחזק לא רק את הקבוצה המוחלשת של מזרחים, אלא גם את הקבוצה המתחלשת היום של בני מעמד הביניים, שכבה אבודה שלמה.

 

"תמציתה של האידאולוגיה הכלכלית־חברתית־פוליטית הניאו־ליברלית היא החתירה להכפיף את כל ספרות הפעילות האנושית להיגיון הפעולה של השוק. מדהים לגלות עד כמה ישראל נשטפה בניאו־ליברליזם האמריקאי, ובתוך זמן קצר. אני רואה בניאו־ליברליזם הזה אסון תרבותי רחב היקף. הרבה תשומת לב הוקדשה בעשורים האחרונים לעליית כוחם של המשפטנים במדינה, אך מעט מדי תשומת לב הוקדשה למי שצברו כוח רב בהרבה: הכלכלנים של האוצר, בנק ישראל, האקדמיה ותאגידי העסקים - כולם חניכי החשיבה האמריקאית. כל התהליכים האלה מולידים רישוש נורמטיבי וגם רישוש ממשמעות. בעיניי האדם הוא קודם כל יצור המחפש משמעות. אני חושב שאחת הסיבות לזליגה אל הדתיות לסוגיה, כגון חזרה בתשובה, עניין בארון הספרים היהודי, נהייה לדתות המזרח וכו', היא הניסיון למצוא משמעות בעולמות תוכן לא־מערביים בעקבות דלדול המשמעות בתרבות המערבית".

 

פרופ' אהרן ברק יושב (במרכז) כראש ההרכב בישיבה האחרונה שלו בבית המשפט העליון. ברק סיכל את מועמדותו של מאוטנר לשופט בעליון פרופ' אהרן ברק יושב (במרכז) כראש ההרכב בישיבה האחרונה שלו בבית המשפט העליון. ברק סיכל את מועמדותו של מאוטנר לשופט בעליון צילום: עמית שאבי

 

כשמאוטנר מדבר על "רישוש נורמטיבי" הוא מתייחס לאובדן היכולת לשפוט את מוסדות החברה לפי ערכם הפנימי. לדבריו, הדרך להעריך היום משרה, ספר או תואר נובעת מהערך שהצמיד להם השוק ולא מהאיכות או מהתרומה לחברה. כדוגמה הוא נותן את הפער בין הערך הפנימי של לימודים אקדמיים מסוג מסוים לבין ערך השוק שלהם. "לימודים הומניסטיים או לימודי מדעי החברה הם עשירים במשמעות לאין ערוך מלימודי מינהל עסקים. אני מניח שמי שבוחר ללמוד מינהל עסקים אינו מעוניין בהרבה מדי משמעות בחייו, אלא בדברים כמו כוח או כסף. מותר גם לומר שמי שיוצר יצירות בתחומים ההומניסטיים והאמנותיים ראוי בעיניי לכבוד רב לאין שיעור ממי שמבלה את חייו בהגדלת כמות הכסף שלו או של מעסיקיו. אלא שברור שלא זה העולם שבו אנו חיים".

 

העולם שבו אנו חיים, לדברי מאוטנר, הוא עולם שהולך ומתרושש מערכים, והמצב יחמיר אם הכלכלה הניאו־ליברלית תמשיך למשול. "הניאו־ליברליזם מוליד חוסר ביטחון חומרי וקיומי בחייהם של בני אדם רבים", הוא כותב במאמרו. "כפי שמראה ניסיונן של מדינות אחרות, דוגמת מצרים, אל הריק הזה נכנסות תנועות דתיות שמספקות את שני סוגי הביטחון האלה כאחד".

 

את העתיד הזה, הוא מקווה, ימנעו רוחות של שינוי שמתחילות לנשב מאז מחאת 2011. "אף שחלפו רק שנתיים, אפשר לומר שהמחאה היתה הצלחה גדולה. עיקר ההצלחה הוא בכך שהמחאה גרמה להחלפה של מערכת שלמה של מה שנקרא שכל ישר, כלומר מערכת מושגים שבאמצעותה אפשר לחשוב ולהתבטא. דברים שאי אפשר היה לחשוב או לומר קודם למחאה נהפכו למובנים מאליהם אחריה", הוא אומר בהתייחסו לכך שאם בעבר התפיסה הניאו־ליברלית נתפסה ככזאת שאי אפשר לערער עליה, כיום היא זוכה לביקורת ציבורית ואקדמית. "שינוי כזה יכול להתחולל רק פעם בעשרות שנים, והוא קרה כאן לפני שנתיים. את ההשלכות המעשיות של השינוי נראה בשנים הבאות בשורה של תהליכים והחלטות, שכרגע לא ניתן לחזותם".

 

מאוטנר סבור כי אחד הצעדים הראשונים ההכרחיים לשיפור המצב הוא זניחת הליברליזם האמריקאי ששולט במשפט הישראלי לטובת תורה משפטית־כלכלית־חברתית חדשה, הליברליזם של השגשוג. לטענתו, כשתורה זו תנחה את פסיקותיו של בית המשפט העליון היא תוביל לכך שהמדינה תצטרך לפעול לביסוס תשתית בריאותית, חינוכית וכלכלית לאזרחי המדינה. מאוטנר מאמין שזהו שינוי חשוב, שאליו יצטרפו שינויים נוספים, שניצנים של חלקם כבר נראים בשטח. למשל, השינוי המסוים בשיח הכלכלי העולמי והישראלי בשנים האחרונות, בין אם באקדמיה ובין אם בתקשורת ובציבור. בעיני רוחו, כותב מאוטנר, הוא מעדיף לראות את ישראל בעלת משטר שמזכיר מדינות מסוימות באירופה, בעלות אקלים קר, יותר מאשר את ארצות הברית.

 

אתה כותב במאמר החדש כי רק בשנים האחרונות הישראלים התפכחו, בעיקר בזכות העובדה שבני הדור הצעיר הבינו שרמת חייהם נמוכה משל הוריהם ושאין להם עתיד, ואולם יש טענות שהדור הזה הוא דור מפונק.

"אחת הסיבות להתבדות הפרוגנוזה המרקסיסטית בדבר קריסת הקפיטליזם מבפנים היא שבמשך 150 השנים שמאז מרקס כל מי שיצא לשוק העבודה בארצות המערב יכול היה לומר לעצמו: 'מצבי הכלכלי טוב ממצב הוריי', ובהמשך: 'מצבי היום טוב ממצבי לפני חמש או עשר שנים'. הדור שיוצא לשוק העבודה מאז שנות התשעים של המאה ה־20 הוא הראשון שאינו מסוגל לומר לעצמו את הדברים האלה. במקום זאת הוא אומר: 'מצב הוריי היה טוב ממצבי'. הסיבות לכך הן הירידה בהשתתפות המדינה בבריאות, בחינוך ובדיור, הירידה בהיקף העבודה המאורגנת והעלייה בשעות העבודה, דבר שמשאיר פחות זמן למשפחה ולפיתוח אישי. זה לא פחות ממפנה היסטורי. לרוע מזלו של הדור הנוכחי של העובדים הצעירים, המפנה ההיסטורי השלילי הזה מתקיים בתקופת חייהם".

 

חברי ועדת בכר. מאוטנר המליץ לא להוציא את החסכונות מהבנקים, ו"בשנים שחלפו לא התרשמתי שטעיתי" חברי ועדת בכר. מאוטנר המליץ לא להוציא את החסכונות מהבנקים, ו"בשנים שחלפו לא התרשמתי שטעיתי" צילום: תומריקו

 

חלקם בוחרים בהגירה, לעתים בעידוד הוריהם.

"הגירה היא מהלך אישי מכאיב וקשה ביותר. היא כרוכה בהינתקות מבני משפחה וחברים ובהחלפת השפה והסביבה התרבותית והגיאוגרפית. אני לא מאחל לאף אדם להתנסות בחוויה כל כך קשה. השאלה שצריכה להישאל היא מהם התנאים הכלכליים בישראל שדוחפים אנשים צעירים להגירה, למרות הקשיים הגדולים הכרוכים בה. התשובה ברורה: אנשים הנמנים עם מה שמכונה מעמד הביניים עובדים קשה, אבל אינם מצליחים לקיים את משפחותיהם בכבוד. סיבה מרכזית לכך היא מחירי הדיור הגבוהים. מחדלי הממשלה בתחום הזה הם ממש בלתי נתפסים.

 

"אגב, נקודה שלא מדברים עליה כשעוסקים בתוכנית הדיור של שר האוצר, שלפיה ייבנו 150 אלף דירות להשכרה, היא החשיבות שבהחזקת דירה בבעלותך. לדעתי, המדינה אינה יכולה להסתפק בהבטחת רמה כזאת של דיור לאזרחיה העניים והצעירים. היא צריכה להבטיח להם דירות הנמצאות בבעלותם. רע מאוד אם ייווצר כאן מעמד של אזרחים סוג ב', החיים בדירות שכורות לצד כל האחרים שיכולים להרשות לעצמם דירות שבבעלותם. אני גם לא יודע אם יימצאו המנגנונים להגנת השוכרים מפני פגיעה מצד המשכירים בהמשך הדרך. אני סבור שמחירי הדיור יובילו להתפרצות מחאה חברתית נוספת".

 

ולא, ברקע כל מחאה קודמת או קרובה, הוא אומר, אין שנאת עשירים. "אני מתרשם שהביטוי שנאת עשירים מופץ בעיקר בידי יחצן מסוים אחד, הפועל בשירותם של עשירים, ושהטלוויזיה חובבת הסנסציות והעשירים אינה מחמיצה שום הזדמנות לתת לו זמן מסך. אם בכלל, אני מתרשם שיש כאן הערצת עשירים".

 

אי אפשר להגיע לתיקון כלכלי בלי פתרון מדיני

 

מאוטנר אינו נוטה לפרובוקציות. הוא מאופק, דעותיו תמיד מנומקות היטב, ואולם הוא תמיד שנוי במחלוקת במילייה המשפטי. לצד תומכיו הרבים יש לו לא מעט אויבים, שחלקם נחשפו לפני שש שנים, כששמו עלה כמועמד לכהונת שופט בבית המשפט העליון. המועמדות הזאת סוכלה במהרה בידי אהרן ברק ודורית ביניש. כשאני שואל אותו על כך, מאוטנר אומר שבעבר כבר "אמר מספיק". זה לא סוד שהוא היה אחד ממבקריו החריפים של ברק, ותקף אותו בטענה שהוא הופך את בית המשפט העליון מגוף שאמור לפסוק לפי חוקים שהתווה המחוקק (כלומר מוסד שהוא פורמליסט) לגוף שתופס את עצמו כמבקר המחוקק ואף כמעצב נורמות ציבוריות (אקטיביסט). בספרו המצוטט "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים" ובמאמרים נוספים דוגמת "הסבירות של הפוליטיקה" יצא מאוטנר נגד האקטיביזם של ברק משום שלטענתו הוא חותר תחת כוונת המחוקק ומפלה ביסודו, הואיל ותפיסת עולמם של שופטים, שבאמצעותה הם מבקשים לעצב נורמות חברתיות, נוטה להיות תפיסת עולם שאינה מאפיינת את רוב הציבור בישראל. מאוטנר ביקר גם את העדפתו של ברק להקיף את עצמו בעושי דברו ואת הנפוטיזם שלדבריו שלט במשך שנים בגוף השיפוטי הגבוה של מדינת ישראל.

 

הבחינה הזאת של סוגיות שונות דרך היחסים בין מערכת המשפט לחברה היא קו שמאפיין את כל קריירת המחקר של מאוטנר, כמו גם את עבודתו כעורך סדרת ספרי "משפט, חברה ותרבות" בהוצאת הפקולטה למשפטים בתל אביב. נקודת המבט הזאת היתה שם גם כשב־2005 כתב חוות דעת משפטית בעבור הבנקים בישראל. מאוטנר טען אז כי המלצותיה של ועדת בכר להעביר את קופות הגמל וקרנות הנאמנות מידי הבנקים לבתי ההשקעות שגויות מבחינה משפטית.

 

ממרחק שמונה שנים, מאוטנר לא מתחרט. "הסכמתי להגן על הבנקים בוועדת בכר רק לאחר סדרה ארוכה של פגישות עם נציגיהם ועם כמה מחבריי שהם כלכלנים", הוא מסביר. "בפגישה הראשונה שלי עם ראשי הבנקים אמרתי להם שאהיה מוכן להגן על עמדתם רק אם לאחר תהליך הלימוד אגיע למסקנה שעמדתם טובה לגברת כהן מחדרה, ואני מתנצל על הקלישאה. בגמר תהליך הלימוד הגעתי למסקנה שכך הוא. גם מחקרים שנעשו בזמן ההוא הראו שרוב מכריע בציבור, עם כל איבתו לבנקים, העדיף שהם שינהלו את כספיו ולא גופים בלתי מפוקחים ובלתי מוכרים. בשמונה השנים שחלפו מאז ועדת בכר לא התרשמתי שטעיתי. למיטב ידיעתי, מצד אחד שיעור העמלות המשולמות בשוק ההון עלה בשנים האלה פי שניים ואף פי שלושה, ואולם הביצועים הכספיים לטובת החוסכים נותרו כשהיו".

 

לפיננסיירים שצמחו בעקבות ועדת בכר, טוען מאוטנר, השפעה רחבה על החברה. הוא טען בעבר כי בישראל אפשר להיהפך לאדם אמיד רק בשתי תעשיות, הייטק ומימון, ושבשני התחומים הללו הכוח נמצא אצל מעטים והרוב כפופים להם. לדבריו, יש לכך השלכות רחבות. ויש לו גם פתרון. "כלכלה המבוססת על הייטק ומימון היא רגרסיבית מבחינת חלוקת ההכנסות, משום שהיא מעבירה סכומי כסף גדולים למעטים, המשכילים, ומעט מאוד לאחרים. הכלכלה הכי צודקת שאני מכיר היא זו המבוססת על תיירות. באופן ציורי אומר שמתוך 100 שקל המגיעים להייטק ומימון 90 הולכים לקבוצה קטנה ו־10 מתפזרים בין כל השאר. לעומת זאת 100 שקל המגיעים לתיירות מתפזרים בין 20 אנשים שונים. אבל תנאי לכך שנרחיב את הנפח של התיירות בכלכלה ובתעסוקה שלנו הוא שישרור באזור שלום. בגלל המשך מצב המלחמה, ישראל אינה מצליחה לנצל ולו מקצת מהפוטנציאל התיירותי שלה. המסקנה ברורה: בניגוד למה שאומרים כמה פוליטיקאים, אי אפשר לחשוב על הבעיות החברתיות־כלכליות של המדינה במנותק מההקשר הפוליטי של הסכסוך הישראלי־פלסטיני".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x