ללמוד מהמנהיגות של דאמפסי

על שולחן העבודה של רמטכ"ל צבא ארה"ב, גנרל מרטין דאמפסי, מונחת קופסה ובה שמותיהם של החיילים אשר נפלו תחת פיקודו. לכל חלל כרטיסייה עם תמונה ופרטים אישיים. דאמפסי נוהג לפתוח את הקופסה לעתים קרובות, ויש לו היכרות מעמיקה עם סיפורם האישי ועם משפחותיהם של הנופלים.

הרמטכ"ל האמריקני איננו רואה עצמו קורבן פסיבי של המציאות המתעתעת מחד, ומאידך לא מתכוון להילחם את מלחמת ההכחשה האבודה אל מול הזירה המשתנה במהירות. עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל לפני שנתיים ביקש דאמפסי לערוך שינוי עומק ולהמציא מחדש את תפיסת הניהול של הצבא האמריקני, את יעדי המלחמה ואת דרך השגתם.

סדרת כישלונות הצבא האמריקני בזירות הלחימה בעיראק ובאפגניסטן הוכיחה כי הוא מתקשה לממש את תכליתו. המשבר הכלכלי המתמשך הופך לאיום על אושיות החברה האמריקנית, והנטל הכלכלי הכבד שמערכת הביטחון במתכונתה הנוכחית מטילה על הכלכלה והחברה האמריקנית הפך בלתי נסבל. דאמפסי מבקש לראות בשינויי המציאות הזדמנות ומנוף להפיכת מערכת מגושמת לגמישה, לשינוי התרבות הארגונית ולעדכון תפיסת הפעלת הכוח.

התבוננות בהופעתו הפומבית של דאמפסי השבוע בפני ועדת החוץ של הסנאט, במסגרת דיון מכין להחלטה על התקיפה בסוריה, חשפה את הכבוד שמגלה ההנהגה הצבאית האמריקנית לנציגי הציבור בדיון הפתוח.

לא היה מדובר בהצגה של מס שפתיים לממסד הדמוקרטי, או בריטואל מדומה עם פוליטיקאים חסרי ידע והבנה בענייני ביטחון. ניכר היה שחברי הוועדה ונציגי הזרוע המבצעת – מזכיר המדינה קרי, מזכיר ההגנה הייגל ודאמפסי – באו עם נכונות לשמוע מגוון דעות רחב ולקיים על בסיסן דיון אמיתי.

הרמטכ"ל האמריקאי הגנרל מרטין דאמפסיצילום: איי אף פי

כל המעורבים הבינו כי "ארגז הכלים" של מעצבי המדיניות נתיישן. המענה הצבאי "המקצועי", המבוסס על תכנית אסטרטגית שגובשה אתמול, לא יוכל לתת מענה לאתגר היום, כל שכן לזה הלא-ידוע שיבוא מחר. שליפת "תכנית מגירה" לתקיפת "בנק מטרות" שהוכנו מבעוד יום, תתגלה כבלתי מתאימה בזירה המשתנה במהירות, שבה האויב של היום יכול להיות בן הברית של מחר, ולהפך. דיון "מקרים ותגובות" המבוסס על "שלושה תרחישים אפשריים" עלול להתייתר לנוכח תרחיש רביעי אותו איש לא צפה.

נוסח החלטות ועדת החוץ של הסנאט מעיד כי המשתתפים בדיון לא ביקשו נקמה או הפקת פעולה צבאית חסרת תכלית. התנהגות הממשל והמטכ"ל האמריקני מלמד על הפקת לקחים מכישלונות ההתערבות הצבאית בעיראק ובאפגניסטן. ההחלטה הייתה לאשר פעולה צבאית – בתנאי שתתמקד בתכלית ברורה (לא החלפת שלטון בלתי מקובל, אלא סיכול יכולת השימוש בנשק לא קונבנציונאלי ואכיפת החוק הבינלאומי), תוך הגדרת מסגרת זמן (שלושה חודשים) ובשיטת "מערכה שמנגד" (ללא מעורבות ישירה של כוחות קרקע).

עצוב ומקומם להשוות את כל זה להתנהלות ההנהגה הישראלית במערכה הצבאית המשמעותית האחרונה בקיץ 2006 – "מלחמת לבנון השנייה". ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון עמיר פרץ והרמטכ"ל דן חלוץ גילמו הנהגה שעדיין לא השתחררה מתרבות ה"סמוך", שלא הפיקה לקחים מכישלונות העבר (ואולי פשוט הדחיקה אותם).

מדובר אמנם בדוגמה בוטה במיוחד, אך כזו המעידה על כלל רחב יותר. גם לאחר אלפי הרוגים וסדרה רצופה של כישלונות צבאיים מאז מלחמת ששת הימים, עדיין לא נמצאה בישראל ההנהגה (הצבאית והפוליטית) שתשכיל להגדיר את יעדי הביטחון והלחימה, ולעצב את תפיסת ניהול הצבא בקונטקסט הרחב של המציאות הגיאופוליטית הכלכלית והחברתית במזרח התיכון ובמדינת ישראל.

מבט על ההנהגה האמריקנית הנוכחית מלמד כי ניסוי וטעייה אינם סותרים נחישות. בקשת הממשל האמריקני את אישור הציבור ליציאה לפעולה צבאית מעידה לא על בריחה מאחריות אלא על נשיאה באחריות. תהליך ההחלטה מעיד על הבנה שבסביבה נזילה אין לאיש מונופול על הפרשנות המדויקת של המציאות ועל התוכנית האסטרטגית שתשיג את היעדים.

הניסיון בשטח , כך נראה, מורה למקבלי ההחלטות להאזין ברצינות למגוון הקולות בבתי הנבחרים ובציבור הרחב. המערכה תגובש כתכנון מתגלגל בהתאמה למציאות המשתנה בכל רגע. תכלית הפעולה הצבאית היא שתבדיל בין פרשת איוולת

נוספת לבין שימוש שקול בכוח, וראוי שגורמים רבים ככל הניתן יהיו שותפים בגיבושה.

טבעו של הפתרון (למימוש התכלית) עדיין לא ברור, אך לכשיימצא, הוא יבוסס קרוב לוודאי לא על "כוח הרתעה" או "צריבה תודעתית", ואף לא על "ריצוץ ראש הנחש", אלא על שיווי משקל עדין ובלתי מושלם של שלל כוחות ואמצעים - הצבאי, הדיפלומטי, הכלכלי, החברתי, והלוחמה הפסיכולוגית – למימוש התכלית שעיקרה הסרת איום השימוש בנשק בלתי קונבנציונאלי.

בישראל, 40 שנה אחרי מלחמת יום כיפור שבה הכשלים המערכתיים בבניין הכוח, בהבנת המציאות ובניהול המערכות גבו מחיר דמים נורא, עדיין לא נראה שהושלמה מלאכת הפקת הלקחים וטופלו בעיות השורש. ראוי שבמציאות הנוכחית, ולקראת יום הכיפורים תשע"ד, יחל מהלך של התפכחות. ואם לא נצליח ליצור את התיקון מתוכנו, בדיון ציבורי פתוח, כדאי שלפני שנלך שבי אחרי תרבות הצרכנות והבידור האמריקנית, נאמץ לעצמנו את דרכי קבלת ההחלטות וההתמודדות של הנהגה אמריקנית מפוכחת עם משבר מורכב במציאות בלתי צפויה.