משפטית, שנת תשע"ג עוד רחוקה מסיום

קשה לסכם את השנה היוצאת במשפט הישראלי, בעיקר משום שמרבית האירועים המשמעותיים שקרו בשנה העברית היוצאת ממשיכים להתגלגל.

"תיק השנה", הקרב על השליטה באי.די.בי, עדיין מתנהל. "ערעור השנה", שהגיש ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט על הרשעתו בהפרת אמונים, ממתין להכרעת העליון.

"מבוכת השנה", הפארסה המתמשכת של מינוי נגיד בנק ישראל, עדיין מתגלגלת בוועדת טירקל. ובכל זאת, חשבון נפש הוא מצווה יהודית מקובלת במועדי תשרי, ומשפט מטבעו הוא סוג של חשבון, שבו נשקלים על המאזניים ערכים ואינטרסים מתנגשים המצפים להכרעה. ולכן המסורת מחייבת והחשבון מוגש.

1

החוב של אי.די.בי

מהפך תרבותי: סוף עידן התספורות במחיר מבצע

גורלו של הקונצרן טרם הוכרע. אלכסנדר גרנובסקי או אדוארדו אלשטיין, נוחי דנקנר או הנושים. סימני השאלה עדיין מרחפים. ואולם, ניהול המשבר של אי.די.בי הציב גם כמה סימני קריאה: נגמר עידן התספורות במחיר מבצע.

אי אפשר יותר להחזיק בשליטה בחברה בלי להביא כסף, מהבית או ממשקיעים. נדמה שאין מקום בגלובוס שדנקנר לא הגיע אליו במסע שלו לאיתור משקיע.

השופט איתן אורנשטיין. חשבון הנפש בעניין הטייקונים התנקז לאולם שלו צילום: ענר גרין

מסלול ההתרסקות שחווה השנה נוחי דנקנר, מהשפיץ של הפירמידה אל בורות השופכין של ההלעגה וההשמצה, מבטא לא רק את המהירות שבה מתהפך היחס של הישראלים, אלא בעיקר את ההתפכחות הכואבת, את ההבנה שבעצם עבדו עליהם במשך שנים - במינופי עתק, בהשקעות הרפתקניות, בחליבת דיבידנדים ובשכר בכירים מופקר.

חשבון הנפש הזה התנקז לאולמו של שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב איתן אורנשטיין, שצריך לאזן בין התביעה להרחקתו ולמעשה גם לענישתו של האחראי הראשי למצב, כלומר דנקנר, לבין אחריות משפטית ותאגידית לנהל את המשבר בקונצרן בזהירות מרבית. ועל הדרך גם לשלב שבתון קצר בניו יורק.

התוצאה: נתראה בסוף אוקטובר.

2

חברות וחברה

המטוטלת נעה לכיוון החמרה והתערבות בממשל התאגידי

סיפור אי.די.בי יכול להתברר כמקרה פרטי בהבשלת מדיניות חקיקתית ורגולטיבית שהתרגשה עלינו בשנה היוצאת: החמרת יתר בניהול הסדרי חוב, דרישה לפירוק הפירמידות בחוק הריכוזיות, תביעה לביטול הטבות המס המפליגות לחברות וציפייה לאחריות מוגברת של המוסדיים.

נוחי דנקנר. קרב אידיאולוגי להגברת מעורבות המדינה בממשל התאגידי צילום: רויטרס

מנגד מתגברות התלונות שעודף ההתערבות הזה גורם להתייבשות הבורסה, למחיקת חברות או לבריחתן ולחשש של משקיעים זרים מלהגיע לכאן.

יחסי הציבור המשומנים של ה"ביג ביזנס" משווקים את האזהרות מקטסטרופה צפויה בגלל עודף הפיקוח.

לקרב האידיאולוגי על ההתערבות בממשל התאגידי יש פנים לכאן ולכאן: ברור שהמדיניות שהיתה עד כה מקלה, תמכה בשגשוג כלכלי ותעסוקתי ברמת המאקרו, אבל היא העצימה עיוותים ברמת המיקרו, שכזכור התפוצצו עם פרוץ המחאה החברתית - יוקר המחיה והגדלת הפערים בחברה הישראלית.

לחלק מהבעיות ניכר מאמץ למצוא תגובה רגולטורית הולמת - בתיקוני חוק החברות, בהגבלת שכר הבכירים, בפסיקות של בית המשפט הכלכלי ובהצעות חוק, למשל בנושאי הריכוזיות ויוקר המזון. נראה שבשנה הקרובה תימשך משיכת החבל הזה.

יש לקוות שהחבל לא ייקרע, ושהתהליך יצליח להתייצב על נקודת איזון חדשה ונכונה יותר בין טובת החברה לטובת החברות.

3

ה"משילות" והבג"ץ

העתירות נגד יצוא הגז והפרטת הנמלים הן אתגר לסמכות הממשלה

בימים אלה מסתיימת הארכה שבג"ץ נתן בעתירה בעניין סכסוך הנמלים נגד בית הדין הארצי לעבודה. בג"ץ הותיר על כנו את האיזון הזמני שכפה בית הדין. מצד אחד, הוא עיכב את השבתת הנמלים, ומצד שני הקפיא את המכרזים להקמת שני נמלי הים העמוקים באשדוד ובחיפה.

נשיאת בית הדין לעבודה נילי ארד. למי הסמכות להקים נמלי ים חדשים? צילום: מיקי אלון

האם הקמה זו היא בסמכות הממשלה, במסגרת הגברת התחרות והשבחתה, או שמדובר בפגיעה בתנאים של עובדי הנמלים? סימן השאלה הזה נוגע גם לסוגיית המשילות שנשזרת בעתירה נוספת לבג"ץ - להפקיע מהממשלה את הסמכות לקבוע את המדיניות ואת המכסות של יצוא הגז ולהעבירה לחקיקת הכנסת. הדיון בעתירה זו נקבע ל־17 בספטמבר בפני הרכב מורחב, וגם במרכזה עומד הדיון בכבלים שמבקשים העותרים להניח על ידיה של הממשלה. בינתיים לא ברור כמה גז ניתן לייצא ומאילו נמלים, אבל שתי השאלות האלה, שלא ניתן להמעיט במשמעות הכלכלית הדרמטית שלהן, עומדות היום בפני האתגר של שופטי בג"ץ.

על הפרק לא רק התוכן והמשמעות של העתירות הללו למשק, לזכות השביתה, לתחרות, לעתיד ילדינו – הן בעיקר מבחן ליכולתה של הממשלה למשול ולקבוע מדיניות כלכלית.

4

ועדת טירקל

הדיון במינוי בכירים בשירות המדינה נפרץ לכל רוח ולכל שמועה

וגם זה עניין של משילות: הכישלון המתמשך במינוי נגיד בנק ישראל מחייב חשבון נפש נוקב של מינוי בכירים בשירות הציבורי.

המנדט של הוועדה בראשות השופט בדימוס יעקב טירקל הוא לקבוע מה הופך אדם לראוי לתפקיד ומה פוסל אותו מלכהן בו. אלא שבהיעדר קריטריונים וכללים ברורים להכרעה נפרץ הדיון לכל סיפור ולכל שמועה. התוצאה היא שיתוק ההליך, כיוון שמשפטנים שאינם מצוידים בכללי ההכרעה או במנהיגות משפטית הם כסומים באפלה.

השופט בדימוס יעקב טירקל. חוסר מנהיגות משפטית צילום: יאיר שגיא

במקרים של המועמדים לנגידות יעקב פרנקל וצבי אקשטיין לא היה "דגל שחור" כדי לפסול את המועמד. ואולם, כשהציבור והתקשורת מניפים דגלים בצבעים שונים, נדרשת מנהיגות משפטית. למשל, לקבוע שניתן להסתפק במכתב הרשמי של התביעה הכללית בהונג קונג לסגירת התיק נגד פרנקל, או לקבוע שאין להתייחס למכתב אנונימי נגד אקשטיין על אירועים מ־2008–2007 שאינם מצויים בגרעין הקשה של השחיתות.

במקום זאת, העדיפה ועדת טירקל להעביר את הבדיקה ליועץ המשפטי לממשלה וינשטיין, או לערוך בדיקות פרטניות בעצמה.

המאמץ למיצוי אולטימטיבי של טוהר המידות הוא ללא ספק ראוי להוקרה, אך גם דורש בחינה מחודשת. עד כמה ראוי ורצוי להפשיט ולנער כל מועמד בפרהסיה בחשיפה מלאה ומפורטת של פגמיו ומבוכותיו.

האם לא נבריח אנשים ראויים מהשירות הציבורי? האם אין גבול לחיטוט בפרטיות, בחולשות האנוש, במעידות קלות ערך מהעבר? האם לא נתפשר על פחות ממלאכי השרת? ואם כן, איפה בדיוק נמצא אותם?

5

יוצאים בחוץ

איך תשפיע על המערכת הפרישה של אלשיך, גולדברג ולדור

השנה הנכנסת תעמוד בסימן חילופי אישים בכמה צמתים מרכזיים בצמרת של מערכת המשפט. נציין כאן שלושה. שופטת הפירוקים המרכזית ורדה אלשיך תפרוש באוקטובר.

בניגוד למקובל לחשוב, דווקא פרשת "הפרוטוקול המשופץ" שחשפה ענת רואה ב"כלכליסט" דחתה את הפרישה, שתוכננה למועד מוקדם יותר. המטרה היתה למנוע סמיכות גדולה מדי בין הפרשה לבין הפרישה.

היורש של אלשיך כשופט הפירוקים הבכיר במחוזי בתל אביב, השופט איתן אורנשטיין, כבר הושלך למים העמוקים בסיפור אי.די.בי והוכיח שלמד דבר או שניים מאלשיך, אם כי ברור שהוא אימץ מודלים אחרים לגמרי בכל הנוגע לסגנון.

גם נציב התלונות על השופטים אליעזר גולדברג פורש, ויחליף אותו המשנה בדימוס לנשיאת העליון אליעזר ריבלין. גולדברג, שחתום על הדו"ח הנוקב נגד אלשיך בפרשת הפרוטוקול, נתפס כמי שלא עשה חשבון והחמיר לא פעם עם שופטים, כולל הבכירים שבהם.

אנחת הרווחה המטאפורית שנשמעת בקרב השופטים עם פרישתו של גולדברג עלולה להתברר כמוקדמת מדי. ריבלין, שהוכיח בפסיקותיו ובהתנהלותו שלא תמיד ניתן לצפות את מעשיו, עשוי להתגלות כמחמיר לא פחות מקודמו, ועוד יתברר שמאליעזר לאליעזר נשארנו עם המקל ולא עם הגזר.

פרקליט המדינה משה לדור. מחליפו צפוי להגיע מתוך משרד המשפטים צילום: אוראל כהן

ההחלפה המסקרנת ביותר היא על כס פרקליט המדינה. עו"ד משה לדור פורש בדצמבר, וראש ועדת האיתור למציאת מחליפו, היועץ המשפטי לממשלה עו"ד יהודה וינשטיין, כבר סימן את גבולות הגזרה שממנה יגיע המחליף - משרד המשפטים.

האם בכך אותת וינשטיין לשופטים מחוזיים או למועמדי השוק הפרטי לוותר על המירוץ? האם פרקליט המדינה הבא יהיה שי ניצן, אלי אברבנל או אחד האחים למברגר, שוקי או מומי?

והשאלה המסקרנת יותר: האם החילוף בתפקיד פרקליט המדינה צפוי להשתלב במגמת ההרגעה הכללית שנחתה על המערכת כשגרוניס, שפירא ווינשטיין החליפו את קודמיהם הפעלתנים ביניש, לינדנשטראוס ומזוז.