מחשבות עצובות על הפנסיה

בוקר אחד קם לו מר ישראלי, שמח וטוב לב, פרק חדש בחייו נפתח – הוא יוצא לפנסיה. עוד באותו בוקר הוא פונה לבנק ומבקש לדעת מהי הפנסיה שלו. פקיד הבנק, מתקתק, מקליד ואז פולטת מדפסת נייר – "הפנסיה שלך היא 4,300 שקל". מה? מזדעק מר ישראלי – הכיצד? פקיד הבנק מסתכל, ממלמל משהו ועונה: "לא ראית בעיתון שהבורסה ירדה?". "מי קורא את המדור הכלכלי, מי מבין בכל המספרים האלה?", משיב מר ישראלי, "מעולם לא הסתכלתי על זה". "וחוץ מזה" אומר פקיד הבנק "הטייקונים עשו תספורת". "מה זה נוגע לי", זעם מר ישראלי, "אני מעולם לא נתתי להם הלוואות ולא קניתי מהם דבר". 

הולך מר ישראלי הביתה, וחושב. שכרי האחרון היה כ-12,000 שקל לחודש, הייתי בעשירון השישי מבחינת ההכנסה. עכשיו, פתאום, מאתמול להיום, ירדתי לעשירון השני? איך זה קרה? מה אעשה מחר? הוא מריץ בראשו את שנות העבודה שלו ונזכר. פעם, היו כמה שנים שעבדתי כעובד קבלן, מעולם לא קיבלתי ממנו הפרשה לגמל. כך קרה גם כאשר עשיתי חלטורות ב"שחור". לא הצהרתי על זה ולא היו לי תנאים סוציאליים. אולי זאת הסיבה? ואולי, זה משום התוספת הסודית המיוחדת שקיבלנו לאחר השביתה הגדולה ולא נכללה לצורך הפנסיה? איפה הייתה הממשלה באותן שנים? לאן נעלמו הרגולטורים והמפקחים? מה קרה להסתדרות? האם היא לא הבינה מה יקרה לנו כשנצא לפנסיה? למה לא דאגו לנו?

לימדו להתמצא

וכך חוזר לו מר ישראלי הביתה, כפוף ואפור פנים. "מה קרה לך?" שואלת אשתו בדאגה. "אין לנו ממה לחיות" הוא משיב. "הפנסיה שלי לא תספיק לנו עד כדי חצי החודש. הורידו והורידו ולא נשאר ממנה הרבה". איך נחיה שואלת אשתו בפנים נפולות וקולה נשבר. במה נצמצם היא ממלמלת בכעס ומרירות ופונה להתבודד.

אילוסטרציה צילום: שאול גולן

יושב מר ישראלי וחושב. מה ייעשה עתה? מה עם כל התוכניות להעביר את ימי זקנתו בנחת ובכבוד, לסייע לילדיו ולנכדיו? מה יאמר לילדיו ולנכדיו? יושב וחושב ולפתע מזדקף. כן, אני יודע מה לומר – אל תהיו פרייארים. ראשית, למדו להכיר את השוק הכלכלי, איך הוא עובד וכיצד זה משפיע עלינו בהווה ובעתיד. אל תתנו שיעסיקו אתכם בלא תשלום התנאים הסוציאליים המגיעים לכם כחוק; אל תתפתו לקומבינציות בשכר או לתשלום ב"שחור"; היאבקו נגד דמי ניהול גבוהים, אל תאמינו למכבסת המילים של הממשלה או ההסתדרות; דרשו שקיפות והסבר ממצה, עד שתתרצו ותבינו. ומעל הכול – היו אזרחים נבונים, אל תתנו שיוליכו אתכם באף, בסופו של יום – אתם תישאו בנטל.

סיפורו של מר ישראלי אינו פרי דמיון הזוי. אלה עובדות החיים כיום בישראל. רבים ימצאו עצמם במהלך השנים הקרובות במצב דומה ואף גרוע יותר. שינוי המצב יגבה מחיר יקר מהמשק ומכיסם של האזרחים. הפתרון מורכב ומערכתי וככל שנקדים לטפל בו בעיניים פקוחות, כן ייטב. החברה לא תוכל לשאת אוכלוסיית זקנים עניים שידם אינה משגת לכלכל עצמם בכבוד ראוי.

הכותב הוא ד"ר, יו"ר המכון לאחריות אזרחית, המרכז ללימודים אקדמיים, אור יהודה, עמית מחקר בכיר מכון ון ליר, לשעבר מנכ"ל בית הנשיא והמל"ג