ישראל מתחברת לכלכלה
 

בארץ

מילון כלכליסט
פרופ' גוטוויין. "כשנשענים על המשפחה, מפוררים את מדינת הרווחה"
פרופ' גוטוויין. "כשנשענים על המשפחה, מפוררים את מדינת הרווחה" 
צילום: אבישג שאר ישוב
מניות קשורות לכתבה
    כתבות מוסף בכל סוף
    שבוע ישירות למייל שלך
     

     מאשר קבלת תוכן שיווקי

    דיוור נוסף
     

    ערוץ החמצן הסודי של מעמד הביניים: יש לנו חשבון עם ההורים

    רוב מוחלט של הישראלים מקבלים סיוע כספי מהוריהם גם כשהם כבר הורים בעצמם. בכל חודש או כמה פעמים בשנה, בצ'ק או מזומן, בתשלום למוסך או לגן, בהשתתפות בשכר הדירה או בקניית רכב. משפחות צעירות לא מצליחות לגמור את החודש בלי העזרה הזאת, וההורים מצדם מוצאים את עצמם יורדים ברמת החיים כדי לעזור לילדים. סקר מוסף כלכליסט חושף את ממדיו של הערוץ הכלכלי החשאי שמצליח, איכשהו, להנשים את מעמד הביניים הישראלי. עד שגם הוא יקרוס

    המייל האדום | תגובה לכתבה | הדפסת כתבה | שלחו כתבה |
    שתף כתבה

    בכל חודש ב' כותבת צ'ק בסכום של אלף שקל ונותנת אותו לבנה האמצעי, נשוי ואב לבת. לאורך החודש היא גם קונה אוכל לו ולמשפחתו, בסכום של כאלף שקל נוספים. היא גם עוזרת לו בהוצאות חד־פעמיות גדולות, למשל בתשלום למוסך, כפי שהיא עוזרת לשני ילדיה האחרים. וכל זה מתוך הכנסה חודשית נטו של 15–13 אלף שקל בחודש, שלה ושל בעלה. "אני מורה, בשנה הבאה אצא לשבתון, וכבר ניהלתי איתם שיחה על כך שהמשכורת שלי תרד ושהם יצטרכו להביא בחשבון שלא אוכל להרשות לעצמי לעזור להם כמו היום", היא אומרת. "אני יודעת שיש הורים שממשכנים את הדירה שלהם כדי לעזור לילדים. הדור היום לא מחזיק את עצמו בלי עזרה משני הצדדים".

     

    מדובר בסוד הכי גלוי בארץ, הערוץ החשאי של הכלכלה הישראלית: המימון השוטף, פחות או יותר, שמספקים הורים מבוגרים לילדיהם, בעצמם כבר בעלי משפחות. מימון שוטף, בצ'ק חודשי או בתשלומים לגן, למוסך, לשכר דירה, למקרר חדש, שבלעדיו רוב בעלי המשפחות הצעירות לא היו מחזיקים מעמד. בהרבה מקרים המימון השוטף הזה חונק את ההורים - אנשים שמוכנים לספוג פגיעה משמעותית באיכות החיים שלהם כדי שהילדים יחזיקו מעמד.

     

    הערוץ החשאי הזה מעולם לא נחקר לעומק. הוא עולה ללא הפסקה בשיחות בין אנשים, אך ממדיו לא נבחנו, אופיו לא מופה. כעת, סקר מקיף שביצעו מכון המחקר מדגם ו־iPanel בעבור "מוסף כלכליסט", בקרב מדגם מייצג של 800 הורים וילדיהם הבוגרים, חושף את ממדי התופעה, את עומקה של הכלכלה האינטימית והשקטה שרוחשת מתחת לכלכלה הפורמלית, ומגלגלת מיליארדי שקלים מדי שנה.

     

    ממצאי הסקר פותרים תהייה גדולה שעולה מהסטטיסטיקה הרשמית. מהנתונים שבה מצטייר פער מעמיק והולך בין המשכורות שלא עולות למחירים המאמירים. לפי נתוני הלמ"ס, ב־2011 סל התצרוכת הממוצע של משק בית ישראלי, כולל הוצאות רכב ודיור, היה גבוה ב־1,622 שקל מההכנסה הממוצעת נטו של משק הבית. ובכל זאת, רוב מעמד הביניים מחזיק מעמד. הסטטיסטיקה מסוגלת להציג את הפער, אבל לא להסביר אותו, לא להסביר איך הוא אינו גורם לקריסה רחבת היקף של עוד ועוד משפחות. את התשובה לכך אפשר למצוא בסקר הזה: את הפערים סוגרים ההורים.

     


     

    לפי ממצאי הסקר, שיעור עצום - 87% - מההורים מדווחים כי הם מעניקים לילדיהם סיוע כספי קבוע, מדי חודש, ו/או מסייעים להם בהוצאות חד־פעמיות גדולות. חשוב לשים לב שמדובר בעזרה שניתנת רק לילדים בוגרים, הורים לילדים, שכבר יצאו מהבית לחיים משלהם - כלומר משפחות עצמאיות, מתפקדות, עובדות. לא מדובר בסיוע לילדים חיילים, סטודנטים או רווקים, ולא בסיוע למי שמתגורר אצל הוריו מסיבות כלכליות. על פי הסקר, 66% מההורים מסייעים לילדיהם באופן קבוע, מדי חודש, בסכום ממוצע של 2,141 שקל. 12% מההורים נותנים כסף מזומן או צ'ק, ואחרים מעניקים סיוע כספי באמצעות קניות בסופר (כחמישית מההורים), הוצאות על הנכדים (קניית הבגדים, מימון החוגים), כיסוי האוברדרפט בבנק או השתתפות בתשלום שכר דירה או משכנתא. 2,141 שקל בחודש הם כמעט 26 אלף שקל בשנה.

      

    והסיוע לא נגמר כאן. 76% מההורים עוזרים לילדיהם גם בהוצאות חד־פעמיות גדולות (קניית דירה, רכב או מכשירי חשמל, שיפוץ וכן הלאה), והעזרה הזאת הסתכמה השנה בסכום ממוצע של 63,492 שקל. סך הכל, אם כן, ההורים מעניקים לכל ילדיהם סיוע ממוצע בסכום של כ־90 אלף שקל בשנה. אבן ריחיים נוספת על משקי הבית של מעמד הביניים.

     

    לא מדובר בהורים עשירים במיוחד. לפי הסקר, אפשר למצוא את הסיוע הכספי בכל שכבות האוכלוסייה. כך, עולה כי הורים שהכנסתם נטו היא 5,000–8,000 שקל נותנים לילדיהם בממוצע 1,195 שקל, כלומר 15%–24% מהכנסתם החודשית. בשנה האחרונה ההורים האלה גם השתתפו בהוצאות חד־פעמיות גדולות של ילדיהם בכ־67 אלף שקל בממוצע, סכום ששקול ל־8.4–13.4 חודשי עבודה שלהם. אצל שאר ההורים מדובר בסכומים ששווים ל־4–8 חודשי עבודה.

     

    מאין הכסף? מאיפה שרק אפשר. בעשור השישי והשביעי לחייהם, ההורים נותנים לילדיהם נתח מהמשכורת שלהם, וגם משעבדים את עתידם, מזרימים לילדים חלק מכספי הפנסיה, החסכונות וקצבאות הביטוח הלאומי שלהם. יש מי שלוקחים הלוואות או משכנתא נוספת על הבית שלהם. בתשובה לשאלה בנוגע למידה שבה הסיוע לילדיהם פוגע בהם עצמם, 55% מהם אומרים שהעזרה פוגעת במידה בינונית עד רבה מאוד ברווחה הכלכלית שלהם. מה שמחזיק את רוב המשפחות הצעירות בישראל עם הראש מעל המים הוא הגרסה הכלכלית, היקרה והכואבת, של "אמא ואבא יעשו הכל בשבילך".

     

    הם לא צריכים להגיד שקשה, אנחנו יודעים את זה

     

    הסיוע הכלכלי של הורים לילדיהם הבוגרים מלווה בהרבה מאוד רגשות מעורבים, משני הצדדים. ההורים רואים את המצוקה הכלכלית האמיתית שבה נמצאים ילדיהם, והם עוזרים להם בשמחה, אבל גם לעתים חושבים שהם קצת מפונקים, או חסרי אחריות כלכלית. הרי בדור ההורים זה לא היה ככה. הם רוצים לסייע להם ולהקל, אבל מתמודדים בעצמם עם שכר או פנסיה שנשחקים ועם יוקר המחיה המאמיר, ונדרשים לעתים לוויתורים גדולים כדי להצליח לעזור לילדים. והסיוע הכספי הזה טוען את כל היחסים הטעונים ממילא בין הורים וילדיהם בצבעים נוספים של הכרת תודה ותלות, תחושות אשמה וחמדנות.

     

    כשאני מתארת לל' (56) את ממצאי הסקר, שהורים מוציאים על הילדים שלהם 2,100 שקל בחודש ועוד 64 אלף שקל בשנה, הוא צוחק ואומר שאלה בול המספרים שלו. הוא עוזר בעיקר לבתו בת ה־30, נשואה ואם לשתיים. "אמרתי לה שלא תפסיק ללמוד כי קשה להם כלכלית, אז אני משלם את שכר הלימוד שלה. כשאני עושה קניות אני מוסיף עוד 50% לקנייה בשבילם, ואם יש הוצאות מיוחדות - צריך מחשב, סורגים בבית - אני משלם", הוא מספר. לפני כמה שנים הוא נתן להם את האוטו החדש שלו. "אמרתי להם: כשאצטרך תשאילו לי. האוטו אצלם, אני הטרמפיסט".

     

    לפני כמה שנים הוא עודד את בתו ובן זוגה - "בכפייה, אני לא מצטער על זה" - לקנות דירה, כדי שבמקום לשלם 4,000 שקל לחודש על שכירות ישלמו 5,000 שקל משכנתא, ויום אחד הדירה תהיה שלהם. "לא היה להם כסף אז נתתי להם 100 אלף שקל, וכמה פעמים הוספתי עשרת אלפים שקל לעזור פה ושם". קשה להם לעמוד בהחזרי המשכנתא, ול' עשה הסכם עם החתן שלו - שאם יש בעיה, שיגיד ויקבל צ'ק, רק שלא ייכנס למינוס. "הם לא צריכים להגיד לי שקשה להם, אני יודע את זה לבד, ואני לא רוצה שייחנקו. אם לא אעזור להם הם לא יגיעו לשום דבר עם העשרת אלפים שקל נטו אולי שהם מביאים יחד". התמיכה הזאת מגיעה מההכנסות של ל' ואשתו, 13–15 אלף שקל נטו לחודש, ומהחסכונות. "בינתיים אני לא מוותר על דברים בחיים שלי", הוא אומר. "אני לא עשיר, אבל לא חסר לי כלום".

     

    ד' (65) מסייע לשני ילדיו מהכנסה נטו של 10,000–8,000 שקל בחודש. בנו הבכור (36) רווק, עובד ומקבל עזרה מהוריו בעיקר בהוצאות גדולות כמו קניית מחשב. גם הבת הצעירה, נשואה ואם לילד, עובדת, ו"אני עוזר לה בקניות, בעזרה בבית, בשיפוץ, בגדים לילד. אנחנו כל הזמן בקניות", אומר ד' בחיוך.

     

     

    הם זקוקים לעזרה שלך או שכיף לך לפנק אותם?

     

    "הם קודם כל זקוקים לזה, ואחר כך כיף לי לפנק. אם זה היה נובע רק מהכיף שלי זה היה פחות. שני הילדים עובדים, גם בעלה של הבת שלי. כולם בעבודה וכולם חנוקים, אבל אני חושב שהם בזבזנים. מאוד. מה שחשוב זה מה שקורה היום ומחר, ואחריי המבול. ישבתי איתם, ניסיתי לבנות גיליונות אקסל, אבל זה לא עוזר. אז עכשיו אני משתדל לצמצם, לא לעזור במה שאני לא חייב ולהגביל את הסכום. אם פעם הם רצו לקנות משהו ונתתי את כל הסכום, עכשיו אני אומר שאני משתתף עד איקס, ומפה אתם תשלימו. הבעיה שלנו היא שהילדים נדבקו אלינו יותר מדי חזק בנושאים הכלכליים".

     

    הצמצום של ד' לא נובע רק מהעניין העקרוני של לחנך את הילדים. הוא מודה שהוא חושש. "למדתי מהניסיון של משפחה רחוקה שצריך להיזהר מלהעביר לילדים את כל מה שיש לך, שלא תישאר חסר כל. אני מכיר זוג שרשמו דירה על הילדים כדי להימנע מתשלום מס, והילדים הוציאו את ההורים מהדירה. בגלל כסף ערכים נעלמים. עוד דבר שלמדתי הוא לא לתת משהו קבוע - למשל לא לתת בהוראת קבע, כי אז הם מרגישים שזה שלהם ושואלים, 'ועכשיו מה אתה נותן לי עוד?'".

     

    גם ב', המורה שמסייעת לילדיה באופן קבוע ובהוצאות חד־פעמיות גדולות, מקפידה על גבולות. "אנחנו עובדים בשיטה של חצי־חצי", היא אומרת. "אם צריך לשלם למוסך, אם אנחנו יכולים אנחנו נותנים חצי. השיטה הזאת חשובה מבחינה ערכית, וודאי שלא אעזור להם על חשבון דברים מהותיים לי". עיקר הסיוע של ב', כאמור, ניתן לבן האמצעי שלה, באופן שוטף. הבן הבכור, נשוי ואב לשתיים, פחות צריך ("יש לו עזרה משני הצדדים"), אז היא רק קונה למשפחתו מתנות "כדי לפנק". הבן הצעיר עדיין גר בבית, הוא עובד אבל היא משלמת הרבה מההוצאות שלו (כולל, למשל, חשבון טלפון סלולרי).

     

    לרבים מההורים יש ילדים בשלבים שונים של החיים. בעלי משפחות צעירות שצריכים עזרה, וגם סטודנטים שזקוקים לשכר לימוד. אחד שבדיוק התחתן וצריך לעזור לו, ואחת שעדיין בצבא וחיה בבית. מדובר בהוצאות שנערמות זו על זו. למשל אצל ק' ואשתו, בראשית שנות ה־60 לחייהם. יש להם שלושה בנים - הבכור נשוי ואב לילדה, שני הצעירים סטודנטים. לפי מה שהוא מספר, העזרה שנתן לשלושתם בשנה האחרונה מסתכמת בכ־100 אלף שקל במישרין ועוד כ־50 אלף שקל בשווה ערך כסף: כדי שהבכור יחסוך כסף, אמו, אשתו של ק', היא המטפלת של הנכדה כבר שנה. "אני עוזר להם בשכר דירה בסכום לא גדול", אומר ק', "נתתי להם 80 אלף שקל לקנות דירה, אשתי מטפלת להם בילדה במקום מטפלת, בהתנדבות, ולצעיר אני עוזר בשכר לימוד, 14 אלף שקל לשנה. יש לי עוד שני סמסטרים וסיימתי".

     

    זה המון כסף. קשה לכם?

     

    "אנחנו נקרעים ועושים ויתורים, אבל משתדלים לעזור כמה שאפשר. פעם הייתי יוצא לחופשות שלוש פעמים בשנה וויתרתי על זה. לא קונה בגדים, נעליים, אני אפילו כבר לא הולך למסעדות. רכב לא החלפנו הרבה זמן. אנחנו דוחים כי עכשיו אנחנו עוזרים לילדים, ויוקר המחיה שקפץ משפיע גם עליי וגם עליהם".

     

    במקום ירושה שתסדר אותם

     

    ההורים מקריבים את הקורבן העצום הזה כי לילדים שלהם קשה כלכלית. מחקר מרתק שפרסם לפני כשנתיים פרופ' מיכאל שלו מהמחלקה לסוציולוגיה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית, במסגרת מכון טאוב, חושף את עומק הקושי: שלו מצא שמ־2005 חלה ירידה בהכנסה של משפחות צעירות ביחס להכנסת כלל המשפחות בישראל. בניגוד לדורות קודמים, שעם השנים הכנסתן היחסית גדלה, אצל ילידי 1981–1985 היא רק פחתה. מה שמדהים עוד יותר הוא שדברים שהיה מובן מאליו שהם מגדילים את ההכנסה, כמו השכלה אקדמית או שני מפרנסים, כבר לא עובדים. למעשה שלו סבור שמרבית המשפחות נאבקות על מציאת מקומן במעמד הביניים.

     

    הכלכלן פרופ' מנואל טרכטנברג, יו"ר הוות"ת ומי שעמד בראש הוועדה שבחנה לעומק את הקשיים של מעמד הביניים הישראלי, מכיר את תופעת הסיוע ההורי מבפנים. "אני לא מופתע מהממצאים", הוא אומר, "אני חווה את זה כהורה. יש לי שלוש בנות, שתי הגדולות נשואות וסטודנטיות, הצעירה בצבא, וגם אנחנו חיים את זה".

     

    פרופ' טרכטנברג. "חווה את זה בעצמי כהורה, גם אנחנו חיים את זה"
    פרופ' טרכטנברג. "חווה את זה בעצמי כהורה, גם אנחנו חיים את זה" צילום: עמית שעל

     

    טרכטנברג נהפך למרואיין מבוקש מאז שפרסם את הדו"ח שלו. לראיונות רבים הוא מסרב, אולם לראיון הזה נענה בשמחה. "אף אחד עוד לא עשה על הנושא הזה מחקר מעמיק, וזה נוגע לחיים של כולנו בצורה כזאת או אחרת", הוא מסביר, ומנסה לפרק את התופעה לגורמיה. ההסבר הכלכלי הראשון שהוא נותן לממדי הסיוע הכלכלי של ההורים נוגע, כמובן, ליוקר המחיה. "זה בא לידי ביטוי במחאה. מעמד הביניים שרכש השכלה ועובד לא מצליח לעמוד על הרגליים מבחינה כלכלית מול הצרכים הבסיסיים של דיור וחינוך לילדים. זו תופעה מדאיגה, וזו הסיבה שהם נשענים על חסכונות ההורים, כדי לגשר על תקופת החיים הזאת. בדרך כלל פרופיל ההכנסה עולה עם השנים, כשצוברים ותק וניסיון בעבודה ומתקדמים. אבל ישנו השלב ההתחלתי שבו כל ההוצאות חדשות - דירה, חינוך לילדים, מכונית, מכשירי חשמל. השלב הזה היום יקר יותר. החינוך חינם לבני 3–4 יחסוך להורים 1,000–1,500 שקל לחודש ויותר, זה יותר ממחצית הסכום שההורים מעבירים היום לילדים מדי חודש, אז זה בהחלט יכול לתרום. אבל ישנו עניין הדיור, הסעיף הכי משמעותי בצריכה של הצעירים, וכל עוד לא נפתור את זה כל השאר לא ייפתר".

     

    ההסבר השני של טרכטנברג הוא כלכלי־דמוגרפי. "לפני 40–50 שנה ההורים היו מתים בגיל צעיר לעומת הסטנדרטים של היום, ואז הירושה היתה עוברת במכה אחת לילדים. הילדים אז גם התחילו לעבוד מוקדם יותר, ולכן יצאו לחופש כלכלי מוקדם יותר. שני הדברים האלה השתנו בצורה מאוד משמעותית. תוחלת החיים התארכה מאוד - ב־50 השנים האחרונות היא עלתה ב־15 שנה, וזה דרמטי, והילדים מתחילים להתבסס ולנהל חיי עבודה מלאים בגיל מאוחר יותר, אחרי הצבא, טיול בחו"ל ולימודים ארוכים יותר. קורה פה משהו תהליכי שמסונכרן עם הצרכים של הילדים. היום הגיל הממוצע של תחילת הלימודים האקדמיים הוא 24, שש שנים יותר משאר העולם. אז מתחילים לפחות שלוש שנות לימודים, מוצאים עבודה, ובקלות אנחנו מגיעים לגיל 30 עם הכנסה מינימלית של אחרי תואר ראשון, שהיום זה בגרות פלוס".

     

    אחרי ההפרטה נשארה המשפחה

     

    פרופ' דני גוטוויין, היסטוריון בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה, מנתח כל תופעה חברתית וכלכלית דרך עדשת הניאו־ליברליזם. הוא סבור שהמדינה הסירה מעצמה אחריות והעבירה אותה למשפחות, וזו הסיבה שהורים נאלצים לתמוך בצורה כבדה כל כך בילדיהם הבוגרים. "העזרה הכלכלית של ההורים היא חלק מההפרטה וממנגנוני העזרה החיצוניים שהתפרקו, והפכו את המשפחה ליחידה כלכלית בסיסית", מסביר גוטוויין. "למדינה אין אחריות על אנשים, הם והתאים המשפחתיים אחראים לעצמם, ובישראל זה עובד. ככל שהמדינה תומכת פחות ערך המשפחה עולה, וזה בניגוד להיגיון של החברה המודרנית, שבה מקום המשפחה מצטמצם. זה הופך את החברה הישראלית ללא שוויונית, ומבצר את מעמדן של השכבות שהצליחו בדורות הקודמים".

     

    אז העזרה של ההורים נותנת לגיטימציה למדינה להמשיך ולהסיר אחריות.

    "ההתבצרות הזאת בתוך המשפחה, שנראית כאילוץ כלכלי עמוק, מאפשרת שכבת מגן שמפוררת את מדינת הרווחה. וזה מסביר את האופי - איך נאמר בעדינות? הרופס - של המחאה של מעמד הביניים. כי בסוף אתה יכול להישען על חגורת המשפחה".

     

    לגוטוויין יש דוגמאות רבות לשירותים שהמדינה התנערה מהם והעבירה לכתפי המשפחות. "כשישראלי הולך לבית חולים הציפייה היא שהמשפחה שלו תעזור בטיפול. בתי החולים מאורגנים באופן שמניח את כוח העזר המשפחתי. ומי שאין לו משפחה? הסיכוי שלו די מזעזע. גם סיעוד הקשישים בעזרת פיליפינים בנוי על הרעיון הזה. קשיש באובדן תפקוד לא יכול לנהל משא ומתן עם חברת כוח אדם, לקבל את האישורים והתשלום. ההנחה היא שיש מערך משפחתי שמתחזק את הקשיש והפיליפיני.

     

    פרופ' גוטוויין. "כשנשענים על המשפחה, מפוררים את מדינת הרווחה"
    פרופ' גוטוויין. "כשנשענים על המשפחה, מפוררים את מדינת הרווחה" צילום: אבישג שאר ישוב

     

    "זה פולש מפה להמון מקומות. חיילים בצה"ל צריכים משפחה תומכת כדי לקנות את כל הקשקושים בריקושט, וצה"ל רואה את עצמו פטור משאלות של מגורים ותזונה ומניח שההורים יעשו את זה. או הסבתות. בעולם המקצועי של שעות עבודה אינסופיות ושל שני בני זוג קרייריסטים, אי אפשר לתפקד בלי להריץ סבתות מקצה הארץ. שוק העבודה מניח את העזרה המשפחתית הזאת ומתארגן בהתאם. אם יש לך ארבעה סבים וסבתות את מסודרת לארבעה ימים ויכולה לעבוד. ואם אין לך? יוצא שכמו בחברות בורגניות מסורתיות, המשפחה היא מקור העושר בכסף ובשווה ערך כסף, לאורך מעגל חיים שלם. להורה שווה לקנות לך טלוויזיית HD חדשה כי הוא יצטרך שתשב לידו בבית החולים. זו מין השקעה. במקום לבטח את עצמם בביטוח לאומי הורים מבטחים את עצמם דרך קניית טלוויזיית HD".

     

    מה המחיר שמשלמים הילדים

     

    ע' (40) מרגיש היטב את קיומו של ההסכם הלא כתוב הזה, אבל בשיחתנו הוא מתקשה לומר את המילים המפורשות בקול רם. בסוף זה יוצא: ההורים עוזרים להם מיוזמתם ובנדיבות, אבל הוא מרגיש חייב, וזה חולף לו בראש בכל פעם שהם נפגשים. "זה נשמע דבילי ואגואיסטי, אבל קשה לי לקבל מהם כסף כי אני חושב על המחויבות. מה המחיר שאצטרך לשלם על זה? אני לא יודע להסביר את זה רציונלית. הם לא מבקשים כלום, אבל יש ארומה כזאת מסביב".

     

    לע' יש תואר ראשון בהנדסה ותואר שני במינהל עסקים. הוא מהנדס בחברת הייטק. הוא ואשתו משתכרים קרוב ל־20 אלף שקל נטו בחודש, אבל עם ארבעה ילדים צעירים גם הם זקוקים לעזרה מההורים, והוא לא מפסיק לשאול למה לעזאזל. "אני עובד במשרה טובה, שמכניסה יפה. זה אמור לעבוד, אבל עדיין אני צריך לקבל עזרה. צריכים להיות הכנסה מסוימת או גיל מסוים שבו אתה מסתדר לבד. אז או שזה לא גיל 40 או שזאת לא הכנסה של 20 אלף שקל, עוד לא עליתי על הטריק. מתי לא אצטרך עזרה? כשאהיה מנכ"ל חברה? כמה חברות כמו ווייז יש? כשארוויח 25, 30, 40 אלף שקל? עשיתי צבא, אני עושה מילואים, משלם מסים, עושה הכל נכון ולא מקבל 100 במבחן, וזה מאוד מתסכל. אני לא רואה אותנו מסתדרים לבד". 

     

    לפני כמה שנים ע' ואשתו הלכו להרצאה על כלכלת המשפחה, ומאז הם מתנהלים בזהירות. "אנחנו קונים עם רשימה בסופר, לא מוציאים 300 שקל לפני שאנחנו מדברים על זה בינינו, דוחים נעליים ובגדים לילדים, בלי מינוי לקאנטרי ופינוקים. יש לי תדפיסי חשבון, אקסלים, אני בודק הכנסות והוצאות. המשפחה התרחבה ולא החלפתי רכב. אנחנו מאוד מחושבים ועומדים על המינימום, ועדיין שכירות זה 4,000 שקל, יום לימודים ארוך לשני ילדים זה 1,400 שקל, הגן של הקטן 2,100 שקל, חשבונות, ארנונה, ולא נשאר לך יותר מדי ביד. אני לא מבין איך מ־20 אלף לא נשאר כלום. לפעמים אני חושב מאיפה אני יכול לגרד עוד כמה שקלים בשיעורים פרטיים, עסק ביתי, כדי שלא אהיה נצרך".

     

    להיות נצרך זה אומר שההורים שלו נותנים לו אלף שקל בכל חודש, ההורים של אשתו עוזרים בעוד עשרות אלפי שקלים בהוצאות נקודתיות גדולות בעת הצורך, ושני הצדדים קונים לנכדים דברים שגדולים עליהם, כמו בית ברבי. "אנחנו בני מזל שההורים שלנו יכולים לעזור, ובלי העזרה הזאת היה לי קשה לקחת עליי את כל האחריות - לא היינו משפרים דיור ולא בטוח שהיינו מביאים ארבעה ילדים. זה סוג של גב, ואתה יודע שאם תיפול יתמכו בך וייתנו אוכל לילדים. אבל מרגיז אותי שמשפחה שמרוויחה 20 אלף שקל צריכה עוד אקמול כזה. ואני לא מצליח להבין איך אחרים מגדלים שניים־שלושה ילדים עם 12–10 אלף שקל".

     

    אחת הביקורות הקבועות על סיוע של הורים לילדיהם היא שהילדים פשוט מפונקים. ספק אם הממצאים תומכים בטענה הזאת. לפי הסקר, ככל ששכרם של הילדים עולה הם מדווחים כי הם נעזרים פחות בהוריהם. 45% מאלה שמרוויחים ממש מעט, 5,000–8,000 שקל נטו לחודש, נעזרים בהוריהם, לעומת רק רבע ממי שמרוויחים יותר מ־15 אלף שקל נטו בחודש. ברמות ההכנסה הנמוכות העזרה של ההורים היא 15%–25% מההכנסה המשפחתית החודשית, וברמות ההכנסה הגבוהות יותר היא מצטמצמת ל־10%. אבל גם אם מדובר בעזרה קטנה, הילדים זקוקים לה.

     

    זה מצבה של ט', בראשית שנות ה־40 לחייה, שגרמה לי לדמוע. היא גרושה, אם לשלוש בְּנות 16–24, עובדת יותר מעשר שנים בחברת טכנולוגיה גדולה ומרוויחה 8,000 שקל לחודש נטו. כשהיא התגרשה לפני שש שנים כל המשפחה התגייסה כדי לעזור לה לקנות את החצי של הגרוש שלה בדירה. אולם מאז היא מתקשה לחיות מהמשכורת שלה. "בהתחלה ההורים שלי ממש נתנו לי כסף, אבל היום גם להם קשה והם לא יכולים, אז אני מבקשת רק בשביל הבנות. למשל הקטנה עכשיו לומדת נהיגה והם מממנים לה חלק", היא אומרת, ולהפתעתי מתגלגלת מצחוק.

     

    ומה אם הם לא היו יכולים לעזור לך?

    "לא יודעת מה הייתי עושה. הייתי צריכה למכור את הדירה. אני לא יודעת לגבי רמת החיים כי גם ככה היא ירדה דרסטית מאז הגירושים. אני לא אוהבת לקחת מהם, זה לא שיש להם הרבה כסף או שאני יודעת שעתידם מובטח עד הזִקנה. אם הייתי חיה בגרמניה, צרפת או לא יודעת - קרואטיה", היא צוחקת שוב, "והייתי עושה את העבודה שלי, הייתי יכולה לגמור את החודש".

     

    פתאום היא נשברת והקול שלה נסדק. "לפעמים אני לא יכולה ללכת לשוק לעשות קניות אז פה אני נעזרת בהורים, ולפעמים הבנות שלי עוזרות לי. התקלקלה לי מכונת הכביסה והבנות שלי קנו לי. זה הכי גרוע". עכשיו היא ממש בוכה.

    אני מצטערת שגרמתי לך לבכות.

     

    מבעד לדמעות היא חוזרת לצחוק. "זה נושא רגיש אצלי. אני יודעת שיש לי על מה להודות - יש לי בנות מקסימות וגג מעל הראש, אבל כשמדברים איתי על כסף זה מה שקורה לי. אני לא חושבת שמישהו שעובד ולא מתפנק צריך להגיע למצבים שהוא נתקע. אני לא רוצה חופשות, אני רוצה שאפשר יהיה לחיות".

     

    גם ב' מאשדוד, אב לבני 8 ו־12, אומר שהוא לא יכול בלי העזרה של ההורים. "בלעדיהם הייתי מתמוטט כלכלית. כל חודש המינוס גדל, מהלוואה להלוואה, ובסוף ההלוואות גבוהות יותר מהמשכנתא. כל החברים שלי ואני באותו מצב, ככה אנחנו חיים במעמד הביניים".

     

     

    ומה יקרה אם ההורים יפסיקו לעזור?

     

    "אם אצטמצם אוכל להסתדר לבד, אבל יהיה לא קל. הם עוזרים לי בשנה בעשרות אלפי שקלים במזומן. הם משלמים קבוע את הצהרונים של הילדים, עוזרים בחוגים, קייטנות, ולפעמים בלהחליף רכב. הלוואי ולא הייתי זקוק לכסף הזה. הלוואי ויכולתי לעשות הכל לבד".

     

    כשאני מתארת למ' את ממצאי הסקר שלנו היא לא מתפלאת. זה נשמע לה כמו תיאור מדויק של המציאות שלה. "אנחנו לא מקבלים כל חודש צ'ק מההורים, אבל במקום צהרון הם מתחלקים ביניהם בטיפול בילדים כבר שלוש שנים". לפני כן היא שילמה כמעט 2,000 שקל לחודש לצהרונים, כך שההורים חסכו להם משהו כמו 72 אלף שקל. "אנחנו לא בזבזנים, אין לנו מותרות. גרים בדירת 100 מטר באשקלון שקנינו בלי עזרה של ההורים עם משכנתא ל־20 שנה, יש לנו רכב אחד. אני לא מסתובבת בקניונים, אין לי מותגים, הבית צנוע, ואת הריהוט והמזגנים קיבלנו מההורים כי אין לי עשרת אלפים שקל להוציא על סלון.

     

    "להגיד לך שזה עושה לי טוב? לא. אני לא באה מבית שבו ההורים עבדו במשרות עם הכנסות גבוהות. זה הכי כואב, ואני רוצה שתכתבי את זה: שנינו אקדמאים, אנחנו עובדים, לא פרזיטים, המשכורות שלנו הן הממוצע, 12 נטו יחד, ואי אפשר להסתדר עם זה. אני לא מדברת על חו"ל, בתי מלון או תכשיטים, אלא על דברים סטנדרטיים - מחיה, חוגים לילדים, גנים. אני בת 39, בעלי בן 40, לא כך רציתי לראות את חיינו".

     

    קיראו את כתבות המוסף גם באייפד שלכם. הורידו את האפליקציה עכשיו

     


    221 תגובות ל ”ערוץ החמצן הסודי של מעמד הביניים: יש לנו חשבון עם ההורים“

    (221 תגובות)
     
    נושאים
    בארץ רכב עסקי ספורט משפט קריירה קריקטוריסט אפליקציות נדלניסט עולם פנאי 2014 וידאו צרכנות דיגיטלית תעופה ותיירות מינויים חדשים ארכיון שערים טכנולוגי חינוך פיננסי פרסום ושיווק אינטרנט דעות אחריות וסביבה מיוחדים פוטו כלכליסט
     
    השוק
    מקור נתוני הבורסה: קו מנחה /   bizportal
     
    אודות
     
    כלים
    דיוור אלקטרוני Radware Connector Supersize - עיצוב אתרים YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציות