המורים זקוקים למסע מלהיב

"לאן נעלמים המורים למדעים?" שאל לפני ימים אחדים עיתון "כלכליסט", שהביא נתונים חמורים על מצב המורים. הגיל הממוצע הולך ועולה, ופירושו של דבר – יש מעט מצטרפים חדשים להוראה בתחומים אלה. קשה במיוחד הוא המצב במקצוע הכימיה, שם 50% הם מעל גיל 53 ורק 14% הם בני פחות מ-40. לסטודנטים למדעים יש כנראה כיוונים תעסוקתיים אטרקטיביים יותר.

באותו כיוון, רק בתחומי-דעת אחרים, טוענת מזה שלוש שנים קבוצת פעילים, שהרוח במערכת החינוך נכחדת: "בבתי ספר רבים הדלדלה תוכנית הלימודים, נעקרו ממנה תחומים שאינם משרתים ישירות את "הצלחת" המדידה, ביניהם כאלה התורמים להרחבת הדעת, לבירור שאלות החיים, ליכולות רגשיות ומוסריות, להתבוננות עצמית פנימית וליצירתיות; "תרבות בית הספר נעשתה חרושתית-תכליתית והצטמצמו בה חוויות חינוך ומצבי התעלות" – כתבו חברי הקבוצה בגילוי דעת.

אילוסטרציה צילום: shutterstock

אם זה נכחד וזה נכחד, שאל אותי ידיד, להיכן הולכות שעות הלימוד, אולי לאמנויות? ובכן, גם לא לשם, גם האמנויות בבתי-הספר בחלקן הגדול בוטלו. המערכת ממשיכה להתנהל באופן רוטיני עם מורים שמכינים לבחינות, בתרבות של בחינות – מורים שמתבגרים...

בכנס שהתקיים לאחרונה בסמינר הקיבוצים נשא הרצאה מרתקת הדובר הרהוט והחשוב של המדיניות החינוכית המצליחה בפינלנד, פאסי סאלברג. הוא דיבר הרבה על איכות המורים המגיעה למערכת אצלם, על תהליכי הכשרתם ועל הציפיות הגבוהות שישנן כלפיהם. מתקבל לחינוך 1 מתוך 10 פונים בלבד, עד כדי כך יוקרתי הוא מקצוע ההוראה.

אבל הנקודה המרכזית בדיוננו אומרת כך: הכשרת המורים בפינלנד ואיכותם הגבוהה הן חלק משיטה חינוכית כוללת, שמרכיביה הם: ראיית כל תלמיד כאדם שונה שמבקש מענה ספציפי לצרכיו; שיתוף-פעולה בין תלמידים, בין מורים, בין בתי-ספר; אמון בעובדי החינוך בכל הדרגים; אחריות אישית שאנשים נוטלים על עצמם; ואיכות גבוהה של כל בתי-הספר לתת את המענה המיטבי הדרוש לכל התלמידים (ללא צורך בתחרות ובפתיחת אזורי רישום). לבתי-הספר יש רמה גבוהה מאד של אוטונומיה, ואין בחינות ארציות למדידת ה"הישגים". סומכים עליהם ונותנים להם חופש פעולה נרחב. להוויה כזאת כדאי כנראה מאד להצטרף.

מה לעומת-זאת מחכה למורה הנכנס למערכת החינוך הישראלית? מהם האתגרים המרתקים המצפים לו? כמעט כלום. ה"אתגרים" המשמימים הם בראש ובראשונה הכנת התלמידים למבחנים: על חומר הלימוד, המיצ"בים, הבגרויות והמבחנים הבין-לאומיים. המורים מלמדים למבחנים והתלמידים לומדים למבחנים – זה לא הדבר היחידי שקורה בבית-הספר, אבל זוהי התרבות הבית-ספרית השלטת.

התמונה שציירתי כאן אינה לגמרי מדוייקת: ישנם מוסדות חינוך שמובילים פדגוגיה מתקדמת יותר ואפילו מתקדמת מאד, אבל מעטים. במרבית בתי-הספר שלנו מתקיימת תוכנית חינוכית שנשענת על "העברת חומר" בהוראה כיתתית פרונטאלית עם בחינות שוב ושוב. החלל הפעור הוא ענק: לא חשיבה מסדר גבוה (מטה-קוגניציה, הסקה, השוואה, שאילת שאלות, טיעון ועוד), לא כישורי המאה ה-21 שנכנסו לתוכנית הלימודים בארצות אחרות (יצירתיות, מחוייבות, תקשורת בן-אישית ועוד), לא למידת חקר רצינית (באחת השיטות מני-רבות), לא מענה משמעותי לצרכים פרטניים, ולא ראיית התלמיד כיצרן ידע.

המורה בבית-הספר הישראלי, במרבית המקרים, אינו נמצא בתוך מסע מלהיב ומחדש, שמצית את דמיונו ומזרים אדרנלין לדמו. אין לו כמעט חופש-פעולה, והוא נדרש ללמד מה ואיך שאומרים לו; אין לו היכרות ממשית עם תלמידיו, שכן הוא מלמד מעט שעות בהרבה כיתות עמוסות; אין לו, במסגרת בית-הספר, נגיעה לאותו עולם מופלא שמזמנת הטכנולוגיה המתחדשת. הוא לומד על כל אלה במוסד שבו הוכשר להוראה, אבל בבית-הספר המציאות שפגש היא שונה לחלוטין.

וגם המשכורת לא משהו... למה שיבוא?

הכותב הוא ד"ר למינהל החינוך