10% מהמניות, רק הפוך

הסדר החוב באופן עקרוני איננו בלתי נסלח. מדובר במהלך שאינו נעים ואפילו מביך - אך בהחלט לא בלתי נסלח.

הסיבה לכך פשוטה. די בכך שתביטו לימינכם או לשמאלכם ותוכלו לראות אדם שעלול להתקשות בהחזר המשכנתא. האם תבקשו מהבנק לזרוק אותו מביתו ותסרבו לפרוס לו מחדש את תשלומי המשכנתא? 

כל הלוואה כרוכה בסיכון מסוים. אחרת, כיצד ניתן היה להסביר תשואות דו־ספרתיות בקופות הגמל בשנת 2012? בכל אופן, לסיכון יש מן דחף שכזה להתממש מפעם לפעם, וכשל פירעון, למרבה הצער, הוא חלק בלתי נפרד ובלתי נמנע מעולם האשראי.

אם כך, מדוע הסדרי החוב בכלל וזה של אי.די.בי בפרט זוכים לבוז ציבורי ו"עליהום" תקשורתי?

ובכן, כשבעלי השליטה והמנהלים משתכרים מיליוני שקלים מדי שנה אף שהחברות שבראשן הם עומדים כושלות, זה דבר אחד. אבל כשאותם מנהלים באים ומבקשים הסדר חוב ואת ההבנה של מנהלי הגופים המוסדיים, זה כבר עניין אחר לחלוטין.

הדבר דומה לאדם שמתקשר למנהל סניף הבנק שלו בבקשה לפרוס את תשלומי המשכנתא בעת שהוא עורך שיט תענוגות ביאכטה החדשה שלו. נוחי דנקנר לא יכול לרפד לאורך שנים את הכיסים שלו ושל המנהלים הבכירים בקבוצה ולצפות למצוא אמפתיה כשגלגלי השיניים מתחילים לחרוק.

גורם נוסף שצורם בהסדר החוב שאי.די.בי מבקשת להשיג נעוץ באי־סימטריות בתוצאות השונות. כלומר, כל עוד אי.די.בי הרוויחה, בעלי המניות נהנו מדיבידנדים שמנים שהגיעו בתקופתו של דנקנר ל־5 מיליארד שקל. אולם כעת, משהמנוף הפך למשקולת, אלו שמתבקשים לשלם את המחיר הם מחזיקי איגרות החוב של החברה. אף על פי שהדיבידנדים שחילקה אי.די.בי היו גם מנת חלקו של הציבור, קרי בעלי מניות המיעוט, אין דין בעל מניות כדין מחזיק אג"ח. האחד בהגדרה שותף לרווח, ואילו השני אמנם לא זכאי ליהנות מפירות ההצלחה, אך אין זה אומר שניתן ומותר לשתף אותו בפירות הבאושים.

בדרך כלל אני נמנע מלהביא ציטוטים מפי "בכירים" ו"מקורבים", אך במקרה הנוכחי אין מנוס מכך. "מקורב להנהלת אי.די.בי" דאג בחודשים האחרונים להזכיר לנו, העיתונאים והמוסדיים, את מילותיו של נוחי דנקנר, כמו היו דברי אלוהים חיים, כשהתחייב מול המצלמות שבאי.די.בי לא יהיה הסדר חוב, או תספורת.

המשקיעים מבינים בוודאי שההתחייבות של דנקנר היתה מיותרת. מבלי להתייחס לזווית התקשורתית, ההתחייבות כבר ניתנה במפורש במועד גיוס החוב. כבר אז אי.די.בי התחייבה לפרוע את הקרן ולשלם את הריבית במועדן. המחיר של אי־עמידה בהתחייבות להחזר חוב, כפי שמסתמן במקרה של אי.די.בי, הוא הזרמת כסף מבעלי השליטה ולסירוגין, העברת מניות מדנקנר ושותפיו לשליטה באי.די.בי למחזיקי האג"ח. נתח של 10% הוא נתח ראוי ובלבד שזה יהיה שיעור האחזקה שייוותר אצל בעל השליטה.