הטיל האיראני, הגרסה הכלכלית
מקבלי ההחלטות ייאלצו לבחור את אחת החלופות לתוכנית כלכלית רק לאחר שיתיישבו על כיסאותיהם בסביבות אפריל, גם אם זו תהיה יחימוביץ' עצמה
יו"ר העבודה שלי יחימוביץ' שלפה אתמול מהבוידעם את כישוריה העיתונאיים כדי לחשוף את תקציב הגזירות של ממשלת נתניהו ליום שאחרי הבחירות. ליחימוביץ' היו סיבות טובות. הגזירות יכולות להגביר את הלחץ על ראש הממשלה לצאת מהבידוד שכפה על עצמו ולהסכים לעימות פומבי (שבו יחימוביץ' בטוחה שתנצח), או לפחות להובילו להתייחסות פומבית לגבי הבור התקציבי שאותו ייאלץ למלא.
מדובר במטרה ראויה, משום שראשי הליכוד ביתנו סירבו לחשוף את הגזירות. אלא שהפעם יחימוביץ' נקטה טקטיקה שנויה במחלוקת. התקציב ש"הודלף" כולל גם גזירות ברוטליות, אך ריקות מתוכן. באחת מהן מופיעה למשל "הגדלת יוקר המחיה של מעמד הביניים והעניים", כמטרה בפני עצמה. במקום אחר כתוב "העלאת מס החברות לעסקים קטנים ובינוניים בלבד" - מהלך לא סביר, שכן בליכוד מתנגדים למס חברות דיפרנציאלי.
העבודה אפילו הוסיפה לחוברת את סמלי הממשלה כדי להגביר את אמינותה. כתוצאה, עלולים הקוראים להאמין כי חרף ההגזמות מדובר במסמך רשמי שאותו פעילי העבודה סילקו מכספת אפלולית במשרד האוצר. מכאן נראה שמאחורי החשיפה עומדת מטרה נוספת, סמויה. תקציב "היום שאחרי", שאותו יעביר לכאורה נתניהו, אמור להטיל אימה ולשמש כגרסה הכלכלית של האיום האיראני. יחימוביץ' בחרה להפחיד את הבוחרים גם היא, אך בדרך אחרת.
כל מי שדיבר בחודשים האחרונים עם אנשי האוצר יודע שאכן שורטטו תוכניות קשות ליום שאחרי הבחירות. אלא שבניגוד לקביעה הפסקנית של יחימוביץ' קיימים כמה וכמה מתווי גזירות. מקבלי ההחלטות ייאלצו לבחור את אחת החלופות רק לאחר שיתיישבו על כיסאותיהם בסביבות אפריל, גם אם זו תהיה יחימוביץ' עצמה.
