ראיון כלכליסט
עו"ד יהודה רוה: "השלטון חייב להתחשב באינטרסים של ההון"
עו"ד רוה, מבכירי עורכי הדין בתחום התשתיות, מסביר מדוע בכל פעם שהמדינה תלאים פרויקט BOT היא תפסיד מיליארדים, ולמה כל ניסיון לפגוע בבעלי ההון בסופו של דבר מתנקם גם בכל השאר
"הון־שלטון? אני מתקומם נגד המנטרה הזו. החרוז הזה הוא צרה צרורה", אומר עו"ד יהודה רוה, שמשרד עורכי הדין שלו נחשב למוביל בתחום התשתיות. התחום הזה נחשב לנישה. נישה קטנה אולי, אבל כסף גדול. "באיזו מדינה דמוקרטית אין קשר אמיתי בין הון לשלטון? ההון הוא המניע של הכלכלה והשלטון חייב להביא בחשבון את האינטרסים שלו. חלק מהחקיקה נגדו היא בעיניי פופוליזם טהור שרק גורם נזק", הוא מוסיף.
רוה מייצג את הקונסורציום "מבט לנגב" שבונה את עיר הבה"דים, פרויקט של 9 מיליארד שקל שיפנה את צה"ל מהמרכז, מצריפין ומתל השומר למשל, ויעביר את כל בסיסי ההדרכה לנגב, וכך יפנה למדינה נדל"ן יקר ערך. רוה גם מייצג את מפעילת כביש חוצה ישראל. כאן הוא בעלים־שותף במסגרת חלקו בקרן תשתיות ישראל. כמו כן הוא מעורב ומייצג פרויקטים להתפלת מים באשקלון ובאשדוד, תחנות כוח, הרכבת הקלה בירושלים ועוד.
לזכיין יש תמריץ
ראיון ל"כלכליסט" הוא הזדמנות עבור רוה להסביר איך עובדת השיטה. איך מנהלים נכון מכרזי תשתיות בשיתוף פעולה פרטי־ציבורי באמצעות זכיינים. כשמזכירים לו את הפרויקטים שבהם השיטה נכשלה, כמו ברכבת הקלה בתל אביב, הוא תוקף בחריפות את החלטת האוצר לממן מתקציבו את הרכבת הקלה. "מאיפה יגייסו 11 מיליארד שקל?", הוא שואל. לראשונה זה 20 שנה חרגה המדינה ממדיניותה להקים תשתיות לאומיות בשיטת ה־BOT. "את הכישלון בתל אביב צריך לחפש בנסיבות ולא בשיטה שהיא מוכחת ומוצלחת".
עו"ד יהודה רוה. "אטיאס יצר קריטריונים שמופנים קודם כל לחרדים" צילום: עמית שעל
שיטת BOT (בנה־תפעל־העבר) מבוססת על רעיון פשוט: המדינה מוציאה פרויקטים למכרז והסקטור הפרטי מממן - בונה, מתפעל ומחזיר - כשהמדינה מתחייבת לקבל ולרכוש את התוצר של הפרויקטים האלה. למשל, את המים המותפלים או את החשמל מתחנות כוח.
"היתרון המרכזי", אומר רוה, "שאם המדינה בונה וטועה בתחשיביה, הציבור מממן את הטעות באמצעות הגדלת התקציב. אם הגוף הפרטי טועה, הטעות על חשבונו. הזכיין גם נקנס על איחורים, ולכן יש לו תמריץ ובונוסים לעמוד בלוחות הזמנים. חוצה ישראל הושלם שנה לפני הזמן. קנסות וסנקציות על איחורים לא מופעלים כידוע לך כלפי המדינה".
"ה־BOT", אומר רוה, "זה הון־שלטון קלאסי. זו שותפות בין ההון לשלטון. לשלטון אין מספיק הון לבנות פרויקטים ציבוריים, והוא לוקח את ההון כשותף כשהסיכונים מחולקים בין השותפים". השותפות הזו צפויה לאינספור מכשולים בדרך. "למשל", מדגים רוה, "מי אחראי להוצאת היתרי הבנייה בפרויקט הרכבת הקלה? המדינה או הזכיין? אם הזכיין, אז הוא נאלץ להתמודד מול הרשות המקומית כמו כל מבקש אחר. וכמו שקרה בירושלים, ההיתרים מתעכבים, הפרויקט לא עומד בלוח הזמנים, הזכיין מתקשה בהחזר החוב לנוכח קיצור שנות הזכיינות, ועולים על מסלול סכסוכים המשפטיים והבוררויות".
ומה הלקח מהסיפור הזה?
"חלוקת הסיכונים צריכה להיעשות כך שכל סיכון ייפול על הצד שיש לו היכולת הטובה יותר לטפל בו. בהיתרים, לדעתי, צריכה לטפל המדינה".
זכיין הרכבת הקלה בת"א, MTS, נכשל כיוון שהלך לסגירה הפיננסית אחרי הזכייה. בין הזכייה לסגירה חלף זמן רב מדי. הבנקים המממנים ביקשו להכניס שינויים. אחד הבנקים, רויאל בנק אוף סקוטלנד, גם פשט את הרגל בעקבות משבר 2008. "היום נלמדו הלקחים", אומר רוה, "משרד הביטחון, במכרז עיר הבה"דים, כבר דרש שתנאי המימון יהיו ברורים במהלך החתימה".
והוא מדגיש - משרד הביטחון צודק ומשרד האוצר טועה: "ההחלטה שהמדינה תממן את הרכבת הקלה בתל אביב היא פעם ראשונה מאז 1996 שפרויקט תשתיות אדיר יבוצע מתקציב המדינה. אני פסימי. האוצר כבר היום יודע שתהיה חריגה. במקום להפיק לקח מכישלון MTS, חוזרים 20 שנה אחורה". והוא מזכיר שבזמנו היו באוצר כאלה שלחצו שהמדינה תממן את כביש חוצה ישראל, שהתברר כהצלחת BOT גדולה, כפי שהוא צופה לעיר הבה"דים. "חלקים בצריפין כבר התפנו ובקרוב בתל השומר. יש כבר שינוי ייעוד בצריפין לתכנון 1,000 יחידות דיור. אלה קרקעות יקרות שאין הצדקה להושיב עליהן צבא", אומר רוה.
עוד דוגמה להצלחת השיטה, לפי רוה היא תחנת הכוח הפרטית הגדולה בישראל, דליה אנרגיות. לפני כמה שבועות נחתמה הסגירה הפיננסית בהובלת בנק לאומי בהיקף של כמיליארד דולר. "אילו חברת החשמל היתה צריכה להקים תחנת כוח בסדר גודל כזה", אומר רוה, "היא היתה צריכה לגייס הלוואות בערבות מדינה. האם המדינה היתה נכנסת לזה? האם היתה לכך השפעה על מחיר החשמל? השאלות האלה לא קיימות כאן, כשהמדינה לא אמורה להשקיע אגורה אחת מלבד ההתחייבות לרכוש את האנרגיה. וזה היתרון הגדול. עכשיו, אחרי המלחמה, יידרשו קיצוצים בתקציב המדינה, ומאיפה הכי נוח לקצץ? בתשתיות, ברכבת הקלה בתל אביב, בתוכנית הרכבת לאילת".
נמתחה ביקורת על טיפולך בהסדרת המקרקעין של רשות השידור שקיבלת ללא מכרז מחברך, בנימין נתניהו.
"את הטיפול בנכסי הרשות התחלתי לפני כ־20 שנה, כשרבין או שמיר היה ראש ממשלה. נדמה לי שלא היתה אז חובת מכרז, אני זוכר שפנו אליי בגלל המומחיות שלי במקרקעין ובכינוס נכסים. אתה חושב שראש ממשלה, במיוחד אז, התעסק במקרקעין של רשות השידור?".
אבל חברות וקירבה לא מזיקות.
"ברמה מסוימת של עיסוק משפטי־כלכלי אתה נתקל במקבלי החלטות. בפרויקטים לאומיים כמו אלה שאני עוסק בהם - גם בראשי ממשלה, ואני בתחום מ־1986".
"שכר הבכירים? מציצנות ופופוליזם"
רוה הוא עורך הדין של ההון הגדול. לכן טבעי שיתקומם נגד חקיקה שנועדה להגביל את בעלי השררה. למשל, הדרישה לגילוי שכר הבכירים. "מאז שמפרסמים את השמות, השכר רק עלה באלפי אחוזים. לגיטימי לדעת את הוצאות השכר של הבכירים בחברה, אבל למה חשוב לדעת את השמות. זו מציצנות ופופוליזם טהור שרק נזק בצדו. מהרגע שהחוק דרש את פרסום השמות, כולם רצו להיות מדורגים הכי גבוה. הלחץ על בעל הבית גבר והשכר עלה".
רוה מביא כדוגמה נוספת את חוק ששינסקי שהעלה את התמלוגים שמשלמים יזמים למדינה על גז ונפט. "צריך להביא בחשבון את הפגיעה בנובל אנרג'י, המשקיע הזר. מי שמבקש רישיון לחפש גז, מהמר בענק ומשקיע הון עתק שיירד לטמיון אם החיפוש ייכשל. לפני שהוא נכנס לעניין, הוא מסתמך בחישוביו על התמלוגים שעליו לשלם. ועכשיו, נניח שהוא מצא גז, באים ואומרים לו, 'רק רגע, לא ייתכן שתיקח משאב לאומי ותשלם תמלוגים נמוכים'. אבל אם היית אומר מראש, אולי לא היה נכנס לזה. זו הטעיה. יצירת חוסר אמון אצל המשקיע הזר".
בג"ץ הכשיר את שינוי החקיקה אמר שאין לאף אחד חסינות מפני שינוי מדיניות כלכלית, במיוחד במדיניות המסים.
"בג"ץ לא יכול לקחת בשיקוליו את הנזק שבהברחת משקיעים זרים. וככלל הוא נוטה להכשיר צעדים שמשרתים את האינטרס הציבורי, אלא שגם אמינות המדינה כלפי המשקיע הזר היא אינטרס ציבורי".
מדיניות מס ניתן תמיד לשנות ואין לאף אחד 'חסינות' מפני השינוי.
"נכון, אבל כאן לא מדובר במיסוי, אלא בתמלוגים שמקובל לראות בהם בסיס לחישוב הכלכלי של המשקיע".
דיור? שהמדינה תוותר על חלקה
תחום אחר שמשלב את מיומנויותיו של רוה, תשתיות ונדל"ן, הוא תיירות. גם כאן יש לו ביקורת על המדינה. "ישראל היא ממדינות התיירות הטובות בעולם. בשנה שעברה עברו כאן יותר מ־3 מיליון תיירים שאוהבים את השילוב בין אתרים היסטוריים, דתיים ומזג אוויר נוח. אלא שהמדינה לא מתייחסת ברצינות למשאב הזה. בין היתר כי המלונאים הם לא קבוצת לחץ שישביתו וייצאו להפגנות. בתי מלון במשבר לא מקבלים סיוע כמו מפעל קורס".
בכל זאת, חופשה כאן יקרה בהרבה מבקפריסין, ביוון או בטורקיה.
"כי עלויות המלון בישראל יקרות בהרבה ממלון בקפריסין. שם אין שכר מינימום לעובדים, וגם השירותים הנלווים ומחירי המזון יקרים יותר אצלנו. מחירי הקוטג' גבוהים לא רק לצרכן הפרטי, אלא גם למלון".
הורדת מחירי הדיור, לפי רוה, היא עניין פשוט, רק צריך לבצע. "נדל"ן בישראל היה ויהיה השקעה טובה, בתנאי שאתה לא ממונף מעבר ליכולותיך. עודף המינוף הוא הקללה הכי גדולה. נשמע טוב לקבל 90%–100% הלוואה אבל ברגע שיש תנודה למטה אתה פושט רגל. מינוף סביר אינו בעייתי כי נדל"ן לאורך זמן לא יכול ליפול. ביקוש תמיד יהיה כי בישראל יש אולי 2,000 קמ"ר שעדיין ניתן לבנות בהם".
ואיך מורידים את המחיר למשתכן?
"מגדילים היצע באופן דרסטי. בעיקר באזורים שאינם אזורי ביקוש. 30%–50% ממחיר הדירה זה המדינה. ערך הקרקע, מסים ממשלתיים ועירוניים. אם המדינה תוותר על חלקה, המחירים יירדו".
אטיאס התחיל בזה...
"אבל הוא יצר קריטריונים שמופנים קודם כל לחרדים".
