הודו זה בעצם כאן - למרות ההבדל בגודל

שני מנהיגים שתי מדינות, כל כך רחוקות ובכל זאת דומות. שני המנהיגים, הראשון מתקרב לגיל 80, השני - קרוב לגיל 60. הראשון, מאן מוה סינג ראש ממשלת הודו, אחראי על מדינה של למעלה מ-1.25 מיליארד תושבים. השני, בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, מנהל מדינה של כ-8 מיליון תושבים.

כשר האוצר בשנות ה-90 קיבל מאן מוה סינג משק קורס, על סף פשיטת רגל ופעל בנחישות להצלתו. ללא שיקול פוליטי, או קואליציוני, בניגוד לעיתים לדעת חברי מפלגתו, הוא שיחרר את המשק מחסמי ההשקעות פרטיות, חיזק את הסקטור הפרטי על חשבון הסקטור הציבורי, קיצץ בסובסידיות ציבוריות רבות והציל את המשק במדינתו מקריסה.

כשר האוצר בתחילת שנות ה-2000 קיבל נתניהו משק על סף קריסה כלכלית. עשה שינויים כלכליים שחברי מפלגתו לא אהבו, אך כמי שלקח את מלוא האחריות למעשיו, לא הפריעו בביצועם. הוא הפריט גופים רבים מהמגזר הציבורי, העדיף את הסקטור הפרטי על פני הציבורי. קיצץ בסובסיות ופעל לחילוץ המשק מקריסה כלכלית. שני האישים נחשבו סיפורי הצלחה חסרי תקדים במדינותיהם. שני סיפורי הצלחה כלכליים, שהובילו אותם לראשות הממשלה. למרות שהצלחה הכלכלית הייתה כישלון חברתי, למרות שהגדילו במהלכיהם את הפערים בין עניים לעשירים השניים מכהנים היום כראשי ממשלה במדינותיהם.

בנימין נתניהוצילום: אלכס קולומויסקי

ההשוואה בין השניים איננה מקרית. הן הודו והן ישראל, שני משקים שצלחו את משבר 2008 ושרדו אותו, נמצאים כעת על פרשת דרכים. בשנות ה-90 מאן מוהן סינג כשר האוצר פעל נמרצות להציל את הודו מפשיטת רגל, בדיוק כפי ששר האוצר בנימין נתניהו פעל עשור אחר כך, ב-2003. שניהם נישאו על גלי הצלחתם הכלכלית, כאנשי ביצוע ובעלי יכולת לבצע שינויים כואבים ללא מורא ופחד כאשר נבחרו להיות ראשי ממשלה. שניהם רכבו על גלי הצלחה הכלכלית שנים ארוכות גם מבלי שיעשו דבר נוסף. כעת שניהם הגיעו לרגע האמת כראשי ממשלה, עליהם לפעול שוב להצלת משקי המדינות מקריסה כלכלית.

אם נמשיך עוד צעד בהשוואה נגלה שהדמיון איננו נגמר בעבר הכלכלי, אלא ממשיך גם היום. שני ראשי הממשלה נחשבים משותקים קואליציונית, אינם יכולים לבצע מהלכים אמיצים. מאז היבחרם, שניהם הסתבכו בכל מיני מניפולציות ופעילויות פוליטיות של הישרדות קואליציונית שלא הוסיפו להם כבוד. באורח מפתיע החליטו השניים בשבועות האחרונים שהגיע העת לפעול. שידור המצגים האופטימיים של הכלכלה בהודו ובישראל פסקו. בחוסר ברירה הבינו שני ראשי הממשלה שעוד זמן קצר ושתי המדינות נופלות לתוך התהום שאין ממנו חזרה. יש לפעול ומהר להציל את המשק מחורבן כלכלי. אך מפה מתחיל השוני בין שני המנהיגים.

מאן מוהן סינג החליט שלא משנה לו אם ייבחר בשנית לכהונת ראש ממשלה, הוא נקט בצעדי ליברליזציה של השוק הקמעוני בהודו ושיחרר את כל חסמי ההשקעה מחברות כמו "טסקו", "קרפור" כדי לאפשר את כניסתן להודו. במקביל הוא הוריד את הסובסידיות על הדלק ביותר מ-10 סנט לליטר, תוך כדי קיצוץ כואב בסובסידיות לעניים. הצעדים אינם קלים ומלווים במחאות ושביתות ברחבי הודו. שותפותיו הקואליציוניות של מאן מוהן אינן אוהבות את מה שהוא עושה ומאיימות בפרישה מהקואליציה. אך, למאן מוהן סינג לא איכפת אם הוא ייבחר בשנית. חשוב לו שיזכרו אותו בתודעה הציבורית כמי שהיה רפורמטור, איש עשייה, שהציל את הודו מקריסה, כך בשנות ה-90 כך היום.

מנגד בנימין נתניהו כראש הממשלה ממשיך לעסוק בחישובים פוליטיים עם כל צעד שהוא עושה. כשצריך להעלות מסים הוא צועד קדימה ואחורה, מהסס, ולבסוף מטיל את העבודה המלוכלכת על שר האוצר שלו. גם אם צריך להפריט גופים ולהיפטר מיחידות כלכליות ציבוריות לא רוחיות (כמו רכבת ישראל, אל-על, תעשיה אווירית), הוא יורה בלוני ניסוי ונסוג מהם לפי תגובות הציבור והעובדים, תוך הזרמת תקציבי סיוע למי שאיננו ראוי לכך. כשצריך להעביר תקציב שנתי הכולל קיצוצים מרחיקי לכת, הוא מחשב וחושב על שותפותיו הקואליציוניות לאחר הבחירות לפי גודל הקיצוץ הנדרש וסיכויי השרדותו.

איננו מעז לעמוד בגלוי בפני הציבור ולספר את האמת, על כך שהמשק במצב קשה שמחייב פעולות כואבות על מנת להצילו, שאם לא כך אפילו הסיוע האמריקני לא יציל את המצב. הוא מותיר את השטח לפקידי האוצר השנואים על הציבור וממשיך לדאוג לסיבסוד מגזרים לא יצרניים בצורת הטבות מפליגות, הכל בתמורה לכך שלא יפגע מעמדו ומקומו בבחירות הבאות. הדבר היותר מדאיג הוא שהוא תולה את הדברים באיום האירני, שימוש ציני באירוע חמור שאיננו קשור בכלכלה.

לסיכום צריך לציין שני דברים. ראשית המשק הישראלי, כמו ההודי, זקוק דחוף למהלכים כלכליים שיצילו אותו, בעיקר למען הדור הצעיר הגדל פה ושם. קשה לדעת מה יהיה סופם של הרפורמות האחרונות בהודו, דבר אחד ברור ברגע שיש מנהיג שמחליט להנהיג - דברים נעשים, לכך זקוקה גם ישראל צריך מי שיחליט וגם יבצע. הדבר השני שחשוב להבין הוא שצריך רק לקוות שהפחד לא ישתק את הממשלה והעומד בראשה והצורך בשינויים, קיצוצים ורפורמות כלכליות לא יגרור אותנו לסחרור ובחירות. ישראל איננה אי של יציבות אפילו סטנלי פישר נמנע כבר חודשים רבים להשתמש בביטוי זה. אז קדימה לעבודה, שימוש בקרן החילוץ לישראל תהיה הרבה יותר כואבת.