המחאה לא מתה, היא רק נרדמה

דיאגנוזה

"מחאת קיץ 2012 היתה קיצונית ואלימה"; "זה היה הצל של השנה שעברה"; "תקימו מפלגה"; "צריך להתמקד" ; "למה מחאה צריכה קיץ?"; "זו מחאה פוליטית" – כל אזרח ודעתו. אבל בואו נסכים על דבר אחד: אין מחאה חברתית. אף אחד לא יכול להישאר אדיש למוות הזה.

לפני שקוברים את הגופה ניזכר לרגע במשפט של מרק טווין: "השמועות על מותי היו מוקדמות מדי". צריך להבדיל בין גוף מת לבין מצב שינה. זה נראה אותו דבר, אבל ההבדל עצום. להבדיל ממוות, במצב שינה מערכות הגוף עובדות, גדלות, חולמות, צוברות כוח ונרפאות, אבל למי שמביט מבחוץ נראה שהזמן עומד מלכת. עד השעון המעורר.

שורה תחתונה: המחאה החברתית התעייפה ונרדמה. מצבה הבריאותי טוב. לילה טוב.

פרוגנוזה

"התעוררנו ולא נחזור לישון" הבטחנו לעצמנו, אבל רק מעטים ממשיכים לקיים. כבר שנה. יש מערכות מתפקדות בגוף המבוזר הזה. קבוצות עובדות, גדלות, חולמות, צוברות כוח ומרפאות. מהמשמר החברתי שחושף את מה שחברי הכנסת לא רוצים שנדע, דרך קואופרטיבים שאם רק יוכפלו פי מאה, ינצחו לבדם את הריכוזיות בלי צורך ברגולציה, ועד התפקדות מפלגתית להשפעה מבפנים. הדבר הזה ישן עמוק, אבל מתחזק מבפנים.

מתי יצלצל שוב השעון המעורר? מחר בבוקר או עוד שנתיים? לאור המצב אין ספק - הרגע הזה יגיע שוב. אין מנוס מכך. האשליה שמכרו לנו עד היום, של כלכלה יציבה ובטוחה, נרמסת עד עפר עם תחזיות קודרות, עסקים נשחקים, אבטלה גואה, יוקר מחיה מרקיע שחקים, גירעון של מיליארדים, מסים שפוגעים בכולם, קיצוצים כואבים, וכל זה אחרי הבטחות לצמיחה. מה שמשאיר את המחאה במצב שינה זו לא האדישות, אלא הייאוש והתסכול. כשחיים בתוך ים הייאוש, התקווה מגיעה רק בהבלחות ובהתפרצות ולא כדרך חיים.

שורה תחתונה: השינה הזו של המחאה מתסכלת, אבל בל נטעה – בכל רגע היא יכולה להתעורר שוב.

מפגינים בקיץ שעברצילום: עמית שעל

הטיפול: זה בידיים שלנו

האם השינוי יגיע דרך הקלפי? כמובן, גם זה יגיע. והבחירות הקרובות יהיו סוערות כמו שלא ידענו עשרות שנים. בייחוד השלטון ימשיך להלחיץ אותנו עם הנושא האיראני בפרט, וענייני ביטחון בכלל, בעוד הציבור יתבע שינוי חברתי-כלכלי ללא קשר לנושאי חוץ וביטחון.

אבל שינוי בקלפי לבדו ישפיע כמו כלה בלי חתן, כמו בית בלי דיירים. הרי אין שום שינוי אמיתי עם ממשלה חדשה שתבטיח שוויון, חינוך ורווחה, אם במילא הכל נשכח ביום שאחרי הבחירות. גם מימין וגם משמאל. אם אנחנו רוצים נבחרי ציבור שישרתו את הציבור ולא את בעלי ההון – מדדי הערנות שלנו צריכים להשתנות. זה מתחיל מלקרוא עיתוני כלכלה בלי לפחד מהמושגים. זה ממשיך בהבנה ביקורתית של מושגי שלטון-אזרח-פוליטיקה. זה ישתנה בפעולות שכל אחד מאיתנו יעשה כדי להשפיע גם מחוץ לקלפי, ויש דרכים רבות להשפיע.

עד היום אמרו שכלכלת ישראל יציבה וצומחת. ברגע שהבנו שהיחידים שצומחים הם המחירים והעשירים – הבנו שעבדו עלינו לאורך כל הדרך. ההתעוררות הבאה תגיע מפני שיש זעם רב בציבור. הזעם לא מורגש כשאנחנו רדומים, אבל גם הר געש לא מודיע מראש.

שורה אחרונה: זה עדיין תלוי בנו.

הכותב הוא פעיל המאבק לצדק חברתי