משלמים פחות על הסלולר, אבל נשארים במקום
הרגולציה קובעת לנו את חוקי המשחק, אך לא מסתכלת מעבר למהלך הראשון. הרפורמה בשוק הסלולר היא דוגמה לכך
בשבוע שעבר הייתי בהרצאה של דן אריאלי. הוא פתח במשחק הבא: כל אחד בקהל יכול היה לקנות ממנו שטר של 100 שקל. מחיר הפתיחה היה 10 שקלים. מי שהציע את הסכום הגבוה ביותר קיבל בתמורה 100 שקל, הבא אחריו שילם את הסכום שהציע, אבל לא קיבל כלום. אסור למשתתפים לדבר זה עם זה.
הייתם קונים 100 שקל במחיר של 10 שקלים? רוב האנשים אומרים כן ובוחרים להשתתף במשחק, אבל אף אחד לא רוצה להישאר במקום השני. אריאלי עצר את המשחק כשאחד המשתתפים במכרז היה מוכן לרכוש 100 שקל במחיר של 140 שקל והשני ב-130 שקל.
ההסבר של פרופ' אריאלי למשחק הוא שרובנו לא חושבים יותר מצעד אחד קדימה, בוודאי לא כשמציעים לנו רווח קל ומשחק שנראה פשוט. הבעיה היא שבהחלטות רבות בחיים אנו נוהגים כך, ומה שבעייתי יותר הוא שכנראה גם מדינות ונבחרי ציבור נוהגים כך.
קחו לדוגמה את הרגולציה שזכתה למחמאות הרבות ביותר בשנתיים האחרונות. בא שר התקשורת ומחליט להוריד את מחיר שיחות הסלולר על ידי הגדלת התחרות בשוק. מהלך מעולה, טוב לכל הצרכנים. אבל יש כנראה לא מעט דרכים לעשות זאת. עובדה, בכל מכרז שהמדינה ביצעה על תדרים סלולריים החוקים היו אחרים. במכרז האחרון התחרו המשתתפות על הסכום שהיו מוכנות להפקיד כערבות להצלחתן לקחת נתח משמעותי מהשוק. החברות רשמו לקופת המדינה צ'ק של מאות מיליוני שקלים, שיקבלו בחזרה רק אם יצליחו להגדיל את התחרות, כלומר לקחת נתח שוק גדול מספיק. השחקן המוביל נתן משהו, ואולי יקבל סכום גדול יותר בחזרה, ומה עם השחקן השני? כמו במשחק, שר התקשורת הצליח לייצר תמריץ לשחקנים לתחרות פרועה, אבל לאיזו מטרה?
צורת המכרז שנבחרה לא משאירה כסף רב לפיתוח ולא מאפשרת תחרות על שדרוג מערכות. למעשה היא מכוונת את שוק התקשורת להתחרות רק על מחיר. כולנו יכולים בזכות זאת לרכוש שירותי תקשורת זולים יותר, וזה מצוין. עם זאת, אלפי אנשים פוטרו ממקום עבודתם. החברות החדשות יצרו מקומות עבודה חדשים, אבל מעט וכמעט אך ורק בשכר מינימום. הרווחיות של החברות המסורתיות צנחה בנפילה חופשית ובלי מצנח. הטייקונים, שרק אתמול רכשו את חברות התקשורת הגדולות באמצעות כספי הפנסיה שלנו, נחנקו. אופס, גם אנחנו - אלה כספי הפנסיה שלנו.
ומה יהיה הצעד הבא כשכל חברות התקשורת ימכרו שירותי תקשורת במרווחים נמוכים? מי ישקיע בשדרוג הרשת? אולי יהיה לנו מזל והאצ'יסון בעלת הכיסים העמוקים תרכוש את פרטנר, ויהיה גוף שיוכל להתחרות גם על מחיר וגם על שירות, וישקיע בעתיד בשדרוג הרשת. הבעיה היא בסיכון שהתהליך יימשך עד שכל האחרים יפסידו את כל כספם, ויצאו מהשוק. אז נישאר במקום שבו התחלנו - עם שוק ריכוזי ולא יעיל.
אולי לא יהיה לנו מזל והחברות ימשיכו לפעול במחירי מינימום על סף הפסד. נוכל לדבר יותר ולהחליף רינגטונים כמו גרביים, אבל בעוד שבהודו בברזיל ובסין ישתדרגו לדור 5 ו-6, אנחנו כנראה נישאר במקום.
המהלך הראשון, לקנות 100 ב-10, היה מצוין, אבל בוודאי מנבחרי ציבור היינו מצפים שיחשבו מהלך או שניים קדימה. מה היה קורה אם למשל המכרזים היו על מי מוכן להשקיע הכי הרבה בפיתוח? מאות מיליוני שקלים לא היו זורמים לקופת המדינה, אלא להשקעה במרכזי פיתוח ולהעסקת עובדים מיומנים.
פרופ' אריאלי ממליץ לבנות רגולציה המושתתת על ניסויים, על בדיקה מעמיקה לפני שקופצים למים, על למידה מהניסיון שנצבר במקומות אחרים כדי לא לחזור על טעויות. הרייטינג הגבוה של המהלכים מעלה אצלי את המחשבה שרובם מושתתים על תכנית הריאליטי שכולנו צופים בה: "שר נולד". הניקוד מתקבל על תגובה מהירה ושליפות מהמותן בהתאם להכוונת הסמסים (לפחות הם זולים), כרזות הרחוב וכותרות העיתונים. בלי סינכרון, בלי תכנון ובעיקר בלי מחשבה על המהלך הבא.
לי נדמה שאנו כושלים בכך שאנו לא מגדירים כראוי את פונקצית המטרה. האם מטרת הרגולציה היא שנוכל לדבר יותר בטלפון ולהוריד יותר רינגטונים, או שהמטרה היא שכמה שיותר אנשים בארץ יוכלו לעבוד ולקבל משכורת ראויה, לא כזו שמשאירה את משפחתם מתחת לקו העוני? האם מטרת הרגולציה היא לנהל את השוק ולקבוע מחירי מקסימום ומינימום, או לקבוע תנאים המבטיחים שהמשק יצמח ויהיה תחרותי?
נחכה ונראה מה יקרה בשוק החיסכון ארוך הטווח, בשוק תחנות הדלק, במשק החלב - שווקים שהרגולציה חושבת שתפקידה לפקח בהם על המחיר, וחוסמת בכך כל תחרות אפשרית בעודה בוכה על עודף הריכוזיות במשק.
הכותבת היא סמנכ"לית פיתוח עסקי באי. בי. אי
