לשלם לחיילי החובה
תחושת הפראייריות של המשרתים תפחת כשהצבא יפסיק להתייחס אליהם כאל משאב שניתן חינם
08:2006.08.12
בהיותי חייל צעיר בגדוד נשלחתי לעבודות במטבח. הטבח בדיוק קיבל את הקצבת האוכל וחיפש מכל להניח בו את הסוכר. משלא נמצא מכל פנוי, לקח הטבח את אחד ממכלי הקפה המלאים (כ־5 ק"ג), שפך את מלוא תכולתו לאשפה, וחזר שמח וטוב לב על שפתר את בעיית אחסון הסוכר.
באותה עת הייתי מזועזע, אך במבט לאחור אני מתקשה לחשוב על פעולה רציונלית מזו שבה בחר הטבח. הקפה ויתר מצרכי המזון חולקו לפי הקצבה, בלי קשר לצורך בהם, והטבח לא יכול היה להמיר קפה עודף במזון אחר. המשאב המוגבל היחיד היה נפח האחסון. דומני שמאז ייעל צה"ל את שיטת ההזנה שלו, אך לא את ניהול כוח האדם שלו.
חיילי צה"ל באימון צילום: דובר צה"ל
התוספת הסמויה לתקציב הביטחון
תקציב משרד הביטחון הנו כ־50 מיליארד שקל בשנה, אך בפועל התקציב גדול ב־7–14 מיליארד שקל נוספים, שמקורם בכוח העבודה החינמי שמקבל צה"ל בדמות חיילי החובה. מכאן שתקציב הביטחון גדול ב־20% מהרשום בספרי התקציב. נמצא כי עבור צה"ל עלות חייל סדיר מסתכמת בעלות האכסנה שלו.
המחיר האישי של השירות הצבאי שנושא בו החייל הוא כבד ומסתכם במאות אלפי שקלים. לאחר שלוש שנות עבודה בתנאים קשים יוצאים החיילים כמעט בלא כלום. דומה כי תחושת הפראייר נובעת בעיקר מהמחיר הכלכלי שרק המשרתים בצה"ל משלמים. תחושת הפראייריות מועצמת כיוון שהמערכת אינה מכירה במחיר זה ומתייחסת אליו בבזבזנות, כמו לכל משאב שמתקבל בחינם.
לו צה"ל היה מקבל תוספת תקציב של כ־10 מיליארד שקל ומנגד משלם משכורות לחיילים, המצב היה טוב יותר. צה"ל היה עושה שימוש יעיל יותר בכוח האדם, ואורך הסדיר היה מתקצר כפי שכמות ימי המילואים ירדה לאחר שצה"ל חויב לשלם על אובדן השכר של משרת המילואים. גם המחיר למערכת קבלת ההחלטות של השירות חינם הוא כבד. מהרמה האסטרטגית שבה מוקצה למשרד הביטחון תקציב שאיש לא סופר, לא רואה ולא מבקר, ועד לרמה הטקטית הפנים־צה"לית, שבה צה"ל ויחידותיו מקבלים החלטות שנובעות מעלות אחזקת כוח האדם בלבד.
שוויון בנטל, אך ללא הקלה בנטל
קשה לדמיין אי־שוויון גדול יותר בחברה הישראלית מאי־השוויון בשירות הצבאי. אכן, באחרונה התעצם הדיון על חלופות לחוק טל ונשמעה הדרישה לשירות אזרחי לאלו שאינם משרתים, מתוך שאיפה לשוויון בנטל. אך לדרישה זו חסרונות רבים, כמו שיבוש של שוק העבודה הלא מיומן, הצורך להקים מנגנון בירוקרטי גדול לתיעול העובדים, ולנהל מנגנון אכיפה וענישה למשתמטים. הבעיה החמורה ביותר היא יצירתו של תקציב "מוסתר" חדש. גיוס אנשים רבים כל כך לשירות אזרחי יגדיל בבת אחת את תקציב הבריאות או הרווחה בכ־10 מיליארד שקל שלא יירשמו בספר התקציב, וייצרו עיוות הזהה לזה של תקציב הביטחון. המשמעות היא אולי שוויון בנטל, אך ודאי לא הקלה בו. האם לא פשוט יותר לשלם לחיילי הסדיר, להקל בכך משמעותית על הנטל, להתקרב לשוויון ולפתור את מחלת השירות חינם?
הכותב הוא ד"ר להנדסת חשמל ובוגר שירות המילואים זה 20 שנה
