די כבר לקטר
אי אפשר לקרוא לצדק חברתי ואחר כך להתלונן על העלאת המסים. בשביל רווחה כולם צריכים לשלם
מה יותר מתאים משבוע שמתחיל בט' באב כדי לשים אצבע על אחד המאפיינים המובהקים של הזהות היהודית - הבכי על מר גורלנו? לא לחינם קבעו חכמינו חמש תעניות וימי אבל ורק שני ימי שמחה - חנוכה ופורים — וגם בהם השמחה היא על כך שהתחזיות השחורות התבדו. תמיד ידענו חוסר שביעות רצון ממצבנו והתלוננו בלי הפסק. המנהג הזה נמשך כעת, כשעם ישראל זועק מרה על הגזירות שיבואו מאחר לאישור הממשלה.
ואין זה משנה שבקיץ שעבר יצאו מאות אלפים אל הכיכר ודרשו צדק חברתי. הם זעקו שצריך להוסיף כסף לחינוך, ולבריאות, ולעובדי הקבלן, ולרווחה, ולדיור ולכולם, אבל את הכסף, את הכסף יש לקחת מהפריץ.
ויש כאלו שהסתכלו בתימהון על הנעשה. פרופ' לאה אחדות, לדוגמה, אחת מאלו שעיצבו במו ידיהם את הכלכלה החברתית בישראל, אמרה בקיץ 2011 בינות לאוהלי רוטשילד כי "ממה שאני שומעת מהמפגינים, לא נראה לי שברור להם שבשביל מדינת רווחה צריך להעלות מסים".
כן, אני יודע, מלכתחילה מי שאשם הוא ראש הממשלה, והיו צריכים לקחת יותר מהעשירים ומהחברות הגדולות, ואולי לעשות מע"מ דיפרנציאלי ולבטל פטורים, והכל נכון. אבל הבסיס פשוט: בשביל מדינת רווחה צריך לשלם.
באיחוד האירופי שיעור המע"מ הרגיל הנמוך ביותר הוא בלוקסמבורג (15%) ובקפריסין (17%). ברוב המדינות על חלק ממוצרי היסוד משלמים מע"מ נמוך יותר, מס ההכנסה במדינות כמו אוסטריה, הולנד, שבדיה ודנמרק יכול בקלות להגיע ליותר מ־50%, ולמדינות אלה אין הוצאה של 58 מיליארד שקל, כ־15% מהתקציב, על ביטחון.
כולם צריכים לשלם יותר, והכוונה היא גם לשכבות החלשות. לא כי צריך, אלא כי אין ברירה. 51% מהשכירים במשק לא משלמים מס הכנסה כלל, אם כתוצאה מהכנסה נמוכה או עקב נקודות זיכוי, ולרוב שניהם. המצב הזה לא יכול להימשך.
ואם כבר התרסה, צריך לדעת כי מדינת רווחה אינה מדינת סעד, ולא צריך לחשוש גם מצעדים דרמטיים כמו ביטול קצבאות הילדים (7 מיליארד שקל בשנה) בתמורה לחיזוק לשכות הרווחה, חינוך חינם מגיל אפס, הגדלת התמיכות בהורים לילדים נכים ועוד. וכמובן, גם העלאת מס החברות על החברות הגדולות.
