משפטנית חריפת שכל, בעלת עמוד שדרה ויושר אינטלקטואלי

מרים בן-פורת שנפטרה היום (ה') רשמה היסטוריה כשהייתה האישה הראשונה בישראל להתמנות לבית המשפט העליון. זה היה במרץ 1977. רק כעבור חמש שנים, ב-1982, מונתה סנדרה דיי או'קונור לשופטת הראשונה בבית המשפט העליון האמריקאי.

בן-פורת התמחתה אצל הנשיא השני של בית המשפט העליון יצחק אולשן ובעצם עבדה בשירות המדינה ממש מיום הקמת המדינה ב-1948 ולאורך כל חייה המקצועיים – פרקליטות המדינה, בית משפט מחוזי בירושלים, בית המשפט העליון, מבקרת המדינה.

ההיסטוריה הארוכה הזו לא מאפשרת כמובן קיטלוג חד ממדי. יצא לה מוניטין של משפטנית חריפת שכל, בעלת עמוד שדרה ויושר אינטלקטואלי.

השופטת מרים בן-פורת ז"לצילום: אלכס קולומויסקי

בספרה "מבעד לגלימה" היא מספרת את הסיפור הבא: "פעם העיר לי השופט אהרון ברק שהחלטת יחיד שלי בעניין מסוים היא 'אמיצה'. שאלתיו במה היא 'אמיצה'? על כך השיב: 'כי אינה פופולארית'. השבתי לו 'יש לי כל האומץ שבעולם להחליט כראות עיני גם בניגוד לדעה הרווחת, אך אין לי שמץ של אומץ לסטות מהלך מחשבתי כדי שהתוצאה תהיה פופולארית'". ובסיפור הזה היא לא מעידה רק על עצמה.

שר המשפטים יעקב נאמן היה המתמחה הראשון של בן-פורת. בין היתר עברו בלשכתה כמתמחים יורם טורבוביץ', עפר נמרודי, יחזקאל דרור, ישראל קנטור, טל בנד, הלל איש שלום, שרית מולכו. בשנות ה-80 רווח בבראנז'ה סיפור שהיא עצמה לא הכחישה, לפיו גדול עורכי הדין בישראל אז ד"ר אמנון גולדנברג היתנה קבלת עורכי דין ומתמחים במשרדו רק מאלה שהוכשרו אצל בן פורת בעליון.

התיק המכונן שמספר יותר מכל על יושרה של בן-פורת היה דווקא בתפקידה כתובעת, כאשר בערעור במשפט רצח ואונס של ויקטור מיזאן בשנות החמשים טענה שיש לזכותו בגלל הגנת "דחף לאו בר כיבוש". כתובעת כיוון אותה יושרה המקצועי לעשות את עבודת הסנגור. ראש ההרכב, הנשיא שמעון אגרנט פנה לסנגור ואמר: "אני מניח שהפעם לא תחלוק ההגנה על דברי התביעה".

התיקים הזכורים של בן-פורת בעליון היו בפרשת חנינות אנשי השב"כ שקבעה יחד עם הנשיא שמגר (ובניגוד לעמדת ברק) שלנשיא המדינה סמכות לחון עבריין לפני משפטו. בפרשת זייצב קבעה את הלכת "ההולדה בעוולה" שבוטלה לאחרונה. בפרשת כלבוטק, קבעה את הגבולות והאיזון בין התחקיר העיתונאי להסגת הפרטיות.

בן פורת יצאה לאור התקשורתי לאחר פרישתה מבית המשפט העליון ובחירתה למבקר המדינה. היא הקדימה את המבקר הנוכחי מיכה לינדנשטראוס בהבנת חשיבותה של התקשורת ואכן הייתה הראשונה להרים את הפרופיל תקשורתי של התפקיד. לשיא – שלילי מבחינתה - הגיעו הדברים כאשר בג"ץ קיבל את עתירתו של יעקב טרנר בפרשת שחל-טרנר וביטל את חוות דעתה בנימוק שלא נתנה לטרנר, שנפגע ממסקנותיה, זכות טיעון.

כמבקרת מדינה טיפלה בין היתר במסכות הגז הבלתי יעילות שחולקו לציבור בזמן מלחמת המפרץ; כשחשפה ליקויים בהתנהלות השב"כ, הדוח נותר חסוי בניגוד לדעתה. "התנגדותי הנחרצת לא-פרסום", כתבה בזיכרונותיה, "לא צלחה. הביקורת לא הגיעה איפוא לידיעת הציבור". דו"ח אחר צייר תמונה קשה של התנהלות שלטונית מושחתת, מינויים פוליטיים ומתן כספים ייחודיים. בן פורת העלתה לסדר היום את השחיתות השלטונית כשאילצה, בין היתר, את המפלגות לפרסם את רשימות התורמים להן.

חוות הדעת האחרונה כתבה לאחר שפרשה מתפקיד המבקר. שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן גייס אותה לבחון את שאלת הרשעתו של סולימן אל-עביד ברצח חנית קיקוס לנוכח הביקורת והתחקירים שהטילו ספק בהרשעה. בן-פורת קבעה שלא נפל פגם בהרשעה, אך הציעה להקל בעונש משיקולי צדק חוץ משפטיים.