המענה לחוסר שוויון - צמיחה
כדי לצאת מהמיתון באירופה ובארה"ב, חייבים למגר את הפערים בין המעמד הבינוני לעשירים ולטפל בהיחלשות הביקושים
כדי להבין כיצד אפשר להגיע להתאוששות בת־קיימא מהמיתון הגדול, עלינו להבין את הגורמים לו. וכדי לאתר את הגורמים, יש להתחיל ראשית כל בראיות לקיומם. ניתן להצביע על שתי עובדות בולטות. ראשית, הביקוש הכולל לסחורות ולשירותים חלש בהרבה משהיה בשנות השפע שקדמו למשבר, הן בארה"ב והן באירופה. שנית, מרבית הפירות הכלכליים שצמחו בארה"ב בשנים האחרונות הלכו לעשירים, והמעמד הבינוני נשאר מאחור. באירופה, החששות מפני ההשלכות של חוסר השוויון בהכנסות מתורגמים לפחד מחוסר השוויון בין החברות בגוש היורו. ואכן, בשעה שגרמניה דוהרת קדימה, מדינות דרום אירופה משתרכות מאחור.
פוליטיקאים קצרי־רואי
קיימים הסברים משכנעים הקושרים בין ההתאוששות הפושרת בביקושים העולמיים לבין חוסר השוויון בהכנסות. כלכלנים טוענים כי היחלשותם של איגודי העובדים בארה"ב, עם מדיניות מס שמעדיפה את העשיר על פני העני, האטה את הצמיחה בהכנסות המעמד הבינוני. וכך, כששכרם למעשה הוקפא, משקי בית מהמעמד הבינוני נאלצו ללוות כספים כדי להמשיך את מגמת הצריכה, בעיקר לצורך רכישת נדל"ן.
ברצוני להציע הסבר חלופי: החל בשנות השבעים של המאה ה־20, הכלכלות המפותחות התקשו לצמוח. מדינות כמו ארה"ב ובריטניה הגיבו לכך בפירוק מנגנוני הרגולציה מתוכן. התגברות התחרות ואימוץ טכנולוגיות חדשות העלו את הביקושים לעובדים מיומנים ומשכילים, ושכרם עלה בהתאם.
במקביל, עבודות שגרתיות יותר עברו אוטומציה או מיקור־חוץ, ולמעשה יתרו את העובדים הלא מיומנים. זה הרגע שבו הגיח חוסר השוויון בהכנסות לעולם - לא בגלל מדיניות מוטה לטובת העשירים, אלא בגלל הכלכלות שעברו ליברליזציה, והעדפתן לאלה שיודעים לנצל את מה שיש לה להציע.
הגישה הפוליטית קצרת הרואי לחרדותיהם של אלה שהושארו מאחור היתה להעניק להם גישה נרחבת יותר לאשראי. תוך שהם ניצבים מול מעט מאוד הגבלות רגולטוריות, הבנקים הטביעו את עצמם בהלוואות מסוכנות. קיימת הסכמה לגבי ההשלכות של תהליך זה, אולם ישנו ויכוח באשר לשורשיו. נשאלת כעת השאלה מה עושים.
להשקיע בכישורי עבודה
אני סבור שארה"ב צריכה להשקיע ממרצה ומכספה בבנייה מחדש של כישורי העבודה בקרב אלה שנשארו מאחור, כדי להתאימם למציאות החדשה. זה לא יהיה תהליך קל או קצר, אבל הוא בוודאי עדיף על פני המצב הנוכחי, שבמסגרתו הפערים רק הולכים וגדלים.
בנוסף, במקום להעלות את המסים לעשירים, יש לשקול העלאת מסים מקיפה יותר. באזורים של גוש היורו שבהם נפגעה התחרותיות אין מנוס מרפורמות מבניות עמוקות. אולם המחיר הפוליטי של צעדים אלה עלול להיות גבוה מדי, ולכן אי אפשר לצפות להספיק לעשות הכל. לפיכך יש להקל את דרישות הצנע, כדי לעודד את התחרותיות והצמיחה שהרפורמות יביאו עמן.
אם אירופה תחזור לצמוח, בחלקים מסוימים הפערים יעמיקו בדומה למתרחש בארה"ב, אולם הצמיחה תיתן מענה למצב הזה. הרבה יותר גרוע יהיה אם אירופה תתחמק מהרפורמות ההכרחיות שעליה להעביר. יפן, ולא ארה"ב, היא הדוגמה הרעה שממנה יש לחשוש.
הכותב שימש הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית וכיום מרצה באוניברסיטת שיקגו. פרוג'קט סינדיקט 2012, מיוחד ל"כלכליסט"
