סוכרייה מתוקה משר האוצר

האופציה המהירה והקלה

על השורה הזו צריך לחזור שוב - מס מופחת מאוד על הוצאת כספים מישראל, לא הכנסת כספים אליה, לא השקעות בתעשייה, לא פשרה כתולדה של מאמץ גבייה שסוכל, לא במודל מדורג לאורך שנים. כאן ועכשיו 120 מיליארד שקל יוכלו לצאת מישראל וחמישה מיליארד שקל בלבד ייכנסו לקופת המדינה. המע"מ עדיין יעלה, כנראה שגם מס ההכנסה ואיש מאיתנו לא ירגיש באמת איזושהי אנחת רווחה.

על פי הנחות מחמירות המדינה היתה יכולה לגבות סכום גבוה פי ארבעה לו היתה מנהלת משא ומתן עיקש וגובה מהחברות הגדולות מקסימום מס, רובן היו משחררות את הכספים ממילא ומשלמות את המס המלא, חלקן היו משאירות אותו בישראל לתקופה נוספת, פתרון שהוא לאו דווקא רע.

הנחות מחמירות פחות נוקבות בסכום כפול. אבל שר האוצר שטייניץ החליט ללכת על האפשרות המהירה והקלה. הוא בנה אסטרטגיה והתאים למידותיה את התוכנית - קל לשווק מהלך מקל עבור גופים עסקיים גדולים כאשר החור בתקציב גדול ממילא, לנופף בגזירות מסים מחמירות ובתחזיות שחורות. אפילו בחלומן הרטוב לא האמינו טבע ואינטל שידרשו לשלם מס כל כך מופחת, בוודאי לא כאשר הכללים היו כל כך ברורים מלכתחילה - תוציאו את הכספים מישראל - תשלמו עליהם מס מלא. תשאירו אותם במדינה ולא תחלקו דיבידנדים לא תשלמו מס בכלל. ולמרות הכללים הברורים במשרד האוצר החליטו לשנות את הכללים בדיעבד אבל בצורה מקלה.

שטייניץ. פחד מעימות משפטי צילום: בלומברג

הטבה לא פרופורציונלית

שר האוצר יובל שטייניץ פחד. הוא פחד מעימות משפטי עם החברות הללו ואולי הוא גם חשש שישלפו לו איזו הבטחה

שלטונית ישנה. אבל הפחד לא יכול להסביר לבדו את ההחלטה. על מידת השרירותיות שלה אפשר ללמוד גם מגובה המס המופחת שנקבע שעל החברות לשלם - 6%־12%, זהה למס הנקוב בחוק לעידוד השקעות הון החדש, זה שנכנס לתוקף לפני שנה וחצי ואשר אינו מאפשר לכלוא רווחים בישראל.

אלא ששיעורי המס הללו שנועדו לתמרץ חברות רב־לאומיות להשקיע בישראל ובעיקר בפריפריה קבעו את שיעורי המס הללו באופן יחסי למס החברות שנחזה להיות באותה תקופה - מתווה מס יורד עד לרמה של 18%. אלא שמתווה המס היורד ששימש כבנצ'מארק לקביעת המס המופחת נבלם והיום מס החברות בישראל עומד על 25%. שיעור מס של 6%־12% הוא נמוך מאוד ביחס לממוצע מס החברות הזה שממנו כבר נהנות החברות הגדולות למרות שהוא לא פרופורציונלי למס שמשלמות יתר החברות במדינת ישראל.

חמישה מיליארד שקל. נקודה. האות ליציאת ההון הגדולה מישראל ניתן. הברז נפתח, השליטה עוברת לחברות הגדולות. לרשות המסים לא נותר בקנה עוד שום אמצעי הרתעה.