חשיפת "כלכליסט": "עו"ד ישי בית־און הטעה את ביהמ"ש בבקשת שכרו"

דו"ח ביקורת חקירתית שהכין רו"ח יהודה ברלב והוגש לבית המשפט במסגרת תיק כינוס הנכסים של חברת הנדל"ן סלע שולדר, חושף לכאורה התנהלות תמוהה ביותר מצד כונס הנכסים, עו"ד ישי בית־און, וכן מצד הבנק הבינלאומי שהיה הנושה המרכזי של החברה ומטעמו התמנה עו"ד בית־און לתפקיד.

רו"ח ברלב מונה כבודק מומחה מטעם בית המשפט המחוזי בחיפה כדי "שיבחן את כל ההתנהלות החשבונאית של כונס הנכסים", ובכלל זה את כל הפעולות שנעשו בחשבונות הכינוס ובחשבון החברה שהקימה בשנות התשעים שני פרויקטים למגורים בנהריה ובקריית מוצקין, ונקלעה ב־2001 להליך כינוס נכסים עקב חובות של 80 מיליון שקל. עו"ד בית־און מונה ב־2001 לכונס נכסים, כשמטרתו בין היתר היתה להשלים את הפרויקטים ולמכור את הדירות, ואת התמורה לחלק לנושים. הנושה המרכזי היה הבנק הבינלאומי ולצדו חברת בילו השקעות, שנמצאת בשליטת צדיק בינו, בעל השליטה בבנק הבינלאומי. לצדם היו נושים רבים נוספים, אך הם לא היו במעמד של נושים מובטחים, כך שסיכוייהם לקבל בחזרה כספים היו נמוכים.

הבדיקה שערך ברלב לבקשת השופט אינה שגרתית, שכן בדרך כלל מסתמכים בתי המשפט על דו"חות ודיווחים שמוסרים להם בעלי התפקיד הממונים ואינם פועלים לבדוק אותם. עקב טענות שונות שהועלו בפניו, בעיקר על ידי בעל השליטה לשעבר בחברה דב שולדר, החליט השופט להורות על עריכת הבדיקה. סיכום ממצאי הבדיקה חמורים, וביניהם מסכם ברלב את ממצאיו בקובעו כי "כונס הנכסים הטעה את ביהמ"ש בבקשה לאישור שכר טרחת הכונס, בסיוע הבנק ובילו".

בדיקתו של ברלב חשפה הסכם שכר טרחה סודי שנחתם לכאורה בין הבנק לבין עו"ד בית־און, ופרטיו לא הובאו לידיעתו של שופט בית המשפט המחוזי בחיפה דאז שטיפל בתיק, גדעון גינת. לפי אותו הסכם, בית־און היה זכאי לשכר טרחה שיעמוד על 10% מהכספים שיגבה בתיק, וסך הכל 4.6 מיליון שקל מתוך 46 מיליון שקל שהצטברו בקופה. בפועל, קובע ברלב, בית־און ביקש ב־12 באוגוסט 2003 מבית המשפט שכר טרחה של 13 מיליון שקל (כלומר 28% מהכסף שבקופה), ובהמשך אף עדכן את הסכום ל־16.3 מיליון שקל, כשהוסיף לו "ריבית והצמדה". השופט החמיא לו על פועלו ואישר לו שכר של 6 מיליון שקל. שכר הטרחה נגרע מקופת הכינוס ובא כמובן על חשבון הנושים, שהכסף העומד לחלוקה עבורם הצטמצם.

לפי התאריכים על גבי המסמכים השונים, עולה כי הסכם שכר הטרחה הסודי נחתם כשבועיים לאחר שבית־און הגיש את בקשתו לשכר טרחה ב־28 באוגוסט, כאשר כשבוע לאחר החתימה על הסכם שכר הטרחה הסודי הגיש הבנק הבינלאומי לביהמ"ש, בספטמבר 2003, את הסכמתו לכך שבית־און יקבל 13 מיליון שקל.

עו"ד ישי בית־און. ברלב: "משך 1.66 מיליון שקל כשכר טרחה ללא אישור בית המשפט" צילום: בועז אופנהיים

"שכר הטרחה שנחשף לא קשור לכינוס"

לכאורה היה ניתן להסביר זאת בכך ש"יד ימין בבנק אינה יודעת מה עושה יד שמאל", אלא שבדיקת "כלכליסט" מעלה כי הן על הסכם שכר הטרחה הסודי והן על הודעת הבינלאומי שמסכים לדרישת שכר הטרחה של בית־און חתום אותו גורם בדיוק: עו"ד דן קרני, היועץ המשפטי של הבנק הבינלאומי. בית־און מצדו טוען במסמכים שהגיש לביהמ"ש כי הסיבה שהסכם שכר הטרחה עם הבנק הבינלאומי לא נחשף בפני בית המשפט היא שהוא לא היה קשור לשכר טרחתו ככונס נכסים, אלא לדבריו ההסכם "בא לפצותו בגין עבודה משפטית מפרכת כשייצג את הבנק, כשרק לבנק היה אינטרס בנקיטת אותן פעולות משפטיות". בית־און מפרט כמה דוגמאות לפעולות משפטיות כאלה.

אלא שהסיפור מסתבך עוד יותר כשמעיינים בתגובה שהגיש לאחרונה הבנק הבינלאומי לדו"ח החמור של ברלב. במסגרת תגובה זו מאשר הבנק כי שכרו של בית־און אכן היה אמור להיות רק לפי הסכם שכר הטרחה, אך לא הסביר מדוע לא חשף את הדברים בזמן אמת בפני השופט.

תגובות הצדדים לדו"ח בית־און: "הבנק הפך את עורו" לטענת עורך הדין, מעולם לא היתה כוונה שההסכם עם הבנק הבינלאומי יגביל את שכר הטרחה שיבקש מבית המשפט ענת רואה לכתבה המלאה 

בתגובת הבנק, באמצעות עו"ד יונתן סונדרס, נכתב כי "לדידו של הבנק, הסכום המגיע לכונס הנכסים הנו הסכום שעליו הוסכם בינו לבין כונס הנכסים על פי ההסכם מאוגוסט 2003, וסכום זה בלבד. לבנק לא היתה מעולם כל כוונה לאשר לכונס הנכסים לקבל שכר טרחה של 13 מיליון שקל או כל סכום הגבוה מהסכום המוסכם בינו לבין כונס הנכסים".

הבנק לא הסביר כאמור מדוע אם כך הוא לא עדכן את בית המשפט לגבי קיומו של הסכם שכר הטרחה, ומדוע הביע הסכמה לכך שבית־און יקבל 13 מיליון שקל כפי שדרש. בשבוע שעבר התקיים דיון בבית המשפט בפני השופט ד"ר עדי זרנקין, שקיבל את התיק לטיפולו כשהשופט גינת עבר לכהן בבית המשפט המחוזי בתל אביב. בדיון נידון בהרחבה דו"ח ברלב שאף השתתף בדיון, והשופט הודיע כי החלטה לגבי משמעות הדו"ח תימסר על ידיו בשלב מאוחר יותר.

במענה לפניית "כלכליסט" טען עו"ד בית־און כי בפועל ולמרות החלטת השופט לאשר לו 6 מיליון שקל כשכר טרחה, הרי שהבנק הבינלאומי סירב לאפשר לו לקבל את שכרו ושילם לו רק 4.6 מיליון שקל: "במקום לשלם לי את שכרי מקופת הכינוס שלף הבנק את מכתבו מאוגוסט 2003 שכלל אינו מאזכר את עניין הכינוס", אומר בית־און ומתייחס להסכם שכר הטרחה, "הבנק נטל את כספי שכר הטרחה שקיבלתי מכלל הנושים לכיסו".

בתגובה טוען הבנק הבינלאומי כי: "בין הבנק לבין עו"ד בית־און נחתם הסכם שכר טרחה שהבנק עמד בו במלואו. לפני כשנתיים גילה הבנק שעו"ד בית־און מעל בכספי הבנק בתיקים שונים, והגיש נגדו תביעה אזרחית, בנוסף לתלונה במשטרה וללשכת עורכי הדין. בתגובה טען עו"ד בית און לראשונה כי הוא 'לקח לעצמו' את הכסף מחמת חוב שהבנק חייב לו. למען הסר ספק נציין עוד כי הבנק הבינלאומי סיים כל התקשרות עם עו"ד בית־און ותבע במפגיע את החזרת כל התיקים שטופלו על ידו בעבר עבור הבנק".

"הבנק צריך להשיב 15 מיליון שקל"

על פי ברלב הבנק הבינלאומי שבשליטת צדיק בינו גם הקל עם אחד מנושי סלע שולדר. באופן מפתיע אותו נושה, חברת ההשקעות בילו, הוחזקה בשרשור גם כן על ידי בינו. ברלב כותב בדו"ח שהבנק שיחרר פיקדון משועבד של סלע לטובת בילו, ובכך גרם לכאורה נזק של מיליונים לקופת הכינוס. מכאן שהבנק של בינו פעל לטובת חברה שבבעלות בינו, לכאורה על חשבון שאר הנושים.

הדו"ח של ברלב משתרע על פני 25 עמודים, וכולל בנוסף 250 עמודי נספחים ובהם המסמכים המרכזיים שעליהם הסתמכה הבדיקה. ברלב קובע במסגרת הדו"ח כי על הבנק הבינלאומי להשיב 15 מיליון שקל אשר "נלקחו שלא כדין ו/או נמנעו מקופת הכינוס". ברלב מתייחס גם לקשרים בין הבנק לבילו מאפריל 2003, כשצדיק בינו רכש את השליטה בבינלאומי, ועד 2007 שבה נמכרה סהר פיתוח והשקעות שהחזיקה בבילו לקבוצת דלק נדל"ן.

ברלב מצא כי בינואר 2004 נחתם הסכם שבו ויתר הבנק על חלק מהחובות של בילו כלפיו ושחרר פיקדון בסך 9.3 מיליון שקל שלא כדין. הפיקדון הופקד בחשבון החברה ועמד ב־2003 על 6.5 מיליון שקל.

ברלב איתר כאמור את הסכם שכר הטרחה שנחתם בין הבנק לבית־און, ובו קבע הבנק כי אם התקבולים יעלו על 36 מיליון שקל, שכר הטרחה יהיה 10% מסכום התקבולים הכולל. בפועל, קובע ברלב, היה סך התקבולים מדיירים 46.9 מיליון שקל, כך שבית־און היה אמור לקבל 4.69 מיליון שקל ובתוספת מע"מ. לדברי ברלב, בית־און והבנק לא עדכנו את בית המשפט בהסכם שכר הטרחה "והביעו הסכמתם לשלם לכונס שכר טרחה גבוה פי שלושה מהסכום הקבוע בהסכם שעליו חתמו לפני כן".

ברלב מתייחס בדו"ח גם לבקשה הנוספת שהוגשה שנתיים לאחר מכן, שבה ביקש בית־און לפסוק לו 16.3 מיליון שקל, והוא כותב כי "גם בבקשה זו לא עדכן הכונס את בית המשפט כי בקשתו זו הנה בניגוד להסכם שכר הטרחה שכבר חתם עם הבנק שנתיים לפני כן, וצירף את הסכמת הנושים המובטחים לבקשה".

לפי הדו"ח, ב־4 בספטמבר 2003 אישר בית המשפט לבית־און לראשונה למשוך שכר טרחה חלקי כמקדמה עד שבקשתו תוכרע, אך הוא מוסיף וקובע כי מצא שמאז 2001 ועד למועד זה כבר משך בית־און שכר טרחה בסכום של 1.665 מיליון שקל, "ללא אישור בית המשפט".

צדיק בינו, בעל השליטה בבינלאומי. לטענת ברלב הבנק שחרר פיקדון משועבד לטובת חברה בשליטת בינו צילום: אוראל כהן

חוסר של 150 אלף שקל בחשבון הבנק

בנוסף מצא ברלב כי ב־18 בינואר 2005 הפיק בית־און חשבונית לבילו השקעות עבור שכר טרחה בסך 360 אלף שקל כולל מע"מ, ומוסיף ש"סיבת הפקת חשבונית זו והשירות בגינו שולם תשלום זה אינם ברורים לי", כותב ברלב. "לא איתרתי רישום בגין תשלום זה כשכר טרחה בהנהלת החשבונות של הכינוס". לדבריו, בילו והכונס לא ידעו להסביר חשבונית זו בתשובותיהם לשאלותיו.

עוד מצא ברלב מניתוח דפי הבנק של הכינוס כי בית־און "נהג להשאיר מיליוני שקלים בחשבון הבנק של הכינוס במשך חודשים רבים", מבלי להעבירם לחשבון בנק אחר של החברה (גם הוא של הבנק הבינלאומי) שממנו נלקחה הלוואה שנשאה ריבית גבוהה. לדברי ברלב, אמנם הכספים שנשארו בחשבון הכונס הופקדו בפק"מ, אך הריבית שבו היתה נמוכה משמעותית מהריבית שנשאה ההלוואה בחשבון החברה בסניף מעלות. ברלב קובע כי אם היה בית־און מעביר מדי סוף חודש את היתרות מחשבון הכינוס לחשבון השני הוא היה מביא לחיסכון ריבית של עד 365 אלף שקל. סכומים אלו הלכו כאמור לבנק הבינלאומי כריבית. ממצא נוסף שעליו מצביע ברלב הוא חוסר של 150 אלף שקל שהיו אמורים לטענתו להתקבל בחשבון הכינוס. "לא ברור לי מה עלה בגורל הסכום", כותב ברלב ומוסיף, "מתמליל החקירה עולה חשד לכאורה כי ייתכן שהכונס פטר את מר בני אמיתי מלשלם סכום זה, תמורת העדות שלו בתביעת תרמית המנהלים".

בתגובה לדו"ח שהגיש דב שולדר, בעל השליטה לשעבר בחברה, טען שולדר כי "בילו, הבנק וכונס הכנסים פעלו מאחורי גבו של ביהמ"ש. הם רקמו מזימות ועדיין לא ברור כיצד מי מהם תכנן להתעשר שלא כדין ממיליוני השקלים שזרמו בקופת הכינוס. מוטב שהבנק יתחיל במתן הסברים מדוע למרות הסכם שכה"ט בינו לבין הכונס, הוא נתן הסכמתו לפסיקת 13 מיליון שקל, ואם הסכם שכר הטרחה אינו קשור לשכר הכונס מדוע לקח לעצמו את שכר הכונס ומדוע לא יורה ביהמ"ש על השבתו?".