נשים במועצות המנהלים: בעלי השליטה אוהבים למנות את החברים

"בעלי השליטה הפנימו שהם צריכים דירקטוריון פעיל עם כישורים מתאימים. עברו הימים שבהם באו כדי להתפרנס ולאכול בורקס בישיבות", אמרה אביבית פלג, שותפה ומנכ"לית בבית ההשקעות ינאי פלג. "איך הגעת לזה? בעלי חברות רוצים בעיקר את החברים שלהם בדירקטוריונים", אמרה עו"ד מרים (מיקי) מזר, לשעבר יו"ר דירקטוריון בזק.

השתיים השתתפו שלשום ביום עיון על טהרת הנשים (למעט פרופ' יוסף גרוס) תחת הכותרת הדו־משמעית: "דירקטוריות On Board". חוק החברות, הוראות הממשל התאגידי ופסיקת בג"ץ דוחפים להעדפה מתקנת. הנתונים פחות אופטימיים, אם כי יש בהם השוואה מנחמת. "בארה"ב יש כ־2% נשים בדירקטוריונים, באירופה כ־7%–10% ובישראל בין 10% ל־15%", אומרת פרופ' ליאורה קצנשטיין, דירקטורית מקצועית ונשיאת מכללת אייסמי.

לקצנשטיין יש הסבר: "בישראל החוק מחייב חברות ציבוריות למנות לפחות אשה אחת. בארה"ב ובכמה מדינות אחרות מחפשים דירקטוריות בעלות התמחות מקצועית, שכיהנו בתפקידי ביצוע משמעותיים כמנכ"לית או כסמנכ"לית. ויש גם מגבלת גיל: מעל גיל 60, נשים כמעט לא מתמנות". אם בחו"ל המחסום הוא גיל והתמחות, בישראל הסינון נעשה במועדון האינטימי ביותר: מוסד החבר'ה מהצבא.

"מועדון סגור מהצבא"

ד"ר תמר שגיב מאוניברסיטת תל־אביב חקרה את קשרי הבעלות והשליטה בין התאגידים הציבוריים בישראל. "יש כאן אליטה שמשמרת את עצמה: זהו מועדון סגור שצומח בצבא ונמשך במינויים ציבוריים וממשלתיים. מדובר בחבורה צפופה ומגובשת שמחברת בין חברות ויוצרת סטגנציה". לדבריה, הבעיה חורגת מקיפוח נשים. מחקרה התמקד ב"רשת הדירקטורים" שמיפתה קשרים בין יותר מ־8,000 דירקטורים. "להבדיל מ'רשת ההון' שנפתחה ב־1985 לתחרות, ב'רשת הדירקטורים' נצפתה מגמה הפוכה: אליטה ניהולית שמחזקת את עצמה ומשמרת דפוסים של שיתוף פעולה. במקום פיקוח אמיתי, התכווצה רשת הדירקטורים לסבך עמוס של ניגודי אינטרסים העולים כדי סתירה לעקרונות התחרות החופשית. כשמנהלים מארגונים מתחרים יושבים ליד אותו שולחן דירקטוריון, הם יוצרים מה שמוגדר בספרות הכלכלית 'תחרות מבוקרת' או 'תחרות נשלטת'".

עו"ד אתי לבני טוענת ש"היום נכנסים לדירקטוריונים בעיקר דרך היכרות אישית. אי אפשר לטאטא את זה מתחת לשטיח - יש מקומות שקשה לחדור אליהם. האחוז הנמוך של נשים מעיד שמישהו נרדם בשמירה. צריך להוקיע את אלה שמסרבים".

ב־1994 קבע בג"ץ שדולת הנשים חובה אקטיבית על הממשלה במינוי נשים לדירקטוריונים בחברות ציבוריות. בעקבות פסיקה זו, מונו לדירקטוריון חברת החשמל פרופ' גבריאלה שלו ועו"ד ברוריה לקנר. לקנר כיהנה מאז בכמה חברות ממשלתיות ובורסאיות, וכיום היא דירקטורית בטאו.לבני, אגב היא דירקטורית בסאני. שתי החברות הן בבעלות אילן בן־דב וקשורות לעסקה המדוברת למכירת פרטנר.

לקנר התמקדה בתפקודו של דירקטוריון חברה הנמצאת במצב משברי והציגה כ"מקרה בוחן" את משבר טאו־אקסלנס. "בקיץ שעבר הקשיים הפיננסיים של טאו היו עובדה ידועה: החברה תפקדה תחת הערת 'עסק חי' ומחזיקי האג"ח החלו להפעיל לחצים ולאיים בתביעות. בתוך כך הגיע מועד הפירעון של 16.5 מיליון שקל לאקסלנס.

בקופה של טאו יש כסף לשלם, אך יומיים לפני מועד התשלום פונים מחזיקי האג"ח באמצעות עורכי דין ומתריעים: 'עצרו, אל תשלמו, זו העדפת נושים פסולה'. מתעוררת דילמה בדירקטוריון: אם הדירקטוריון יחליט לשלם והחברה תגיע לפירוק, הדירקטורים חושפים את עצמם לטענה של העדפת נושים פסולה, מנגד, אם מחזיקי האג"ח ייכנעו ללחץ ויחליטו לא לשלם, זה עלול לדרדר את החברה לקריסה כי אקסלנס עלולה לממש את הבטוחה שבידה ולהציף את השוק באג"ח של טאו, וכך לגרום לתוצאה הרסנית לחברה. מה עושים, משלמים או לא?".

מימין: ברוריה לקנר ונורית דאבוש. "האליטה משמרת את עצמה" צילום: אסף שילה ישראל סאן

לא בארבע עיניים

נורית דאבוש היתה יו"ר הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, וכיום היא יו"ר גני יהושע. למרות דימויה כאישה חזקה, היא לא התביישה לספר בכנס על חוויה שגבר, כך נדמה, לא היה נקלע אליה ובוודאי לא היה מספר עליה: "מוזי ורטהיים, מבעלי הזכיינית קשת, שאל אותי פעם למה לא הסכמתי אף פעם לדבר איתו בארבע עיניים. עניתי: 'אתה יותר חזק ממני, יותר מבין ממני, יותר מניפולטור ממני'. לכל פגישה איתו הגעתי עם שני חברים נוספים, בדרך כלל רחל פרימור ז"ל ודוד אלכסנדר".

עו"ד איילת נחמיאס־ורבין, מיוזמות הכנס, ניסתה לשים אצבע על היתרון הנשי. "האם אנחנו מקבלות החלטות טוב יותר? זה לא משנה, כי העיקרון ברור: ככל שיותר נשים שותפות לקבלת ההחלטות, הדיון המקדים את ההחלטה עשיר יותר ונושא מאפייני שיתוף והכלה. גווני הקול הנשי בתהליכי קבלת ההחלטות צבועים לרוב בנכונות אמיתית לשקול שוב ושוב ולשאול שאלות, ביכולת הקשבה ובדברים שאינם מובנים מאליהם במקומות שבהם האגו תופס מקום נכבד".