סמנו ביומן: המחאה חוזרת בקיץ

המאבק החברתי ניצח בקרב אבל הפסיד במערכה. ניצחנו בקרב על התודעה הציבורית. מהכנסת ועד בתי הספר, מוועדי העובדים ועד כלי התקשורת – כולם מדברים צדק חברתי. זה יוצא מהלב, דרך העורקים ומחלחל לנימים של כולנו. ועדיין, את המערכה בינתיים הפסדנו לאנשי השלטון ובעלי ההון. לא השתנה דבר בכלכלה הישראלית – הפערים, המחירים וההפרטות מציבים אותנו על עברי פי פחת.

המאבק החברתי חוזר, ואלה 10 סיבות לחזרתו, אבל קשיים רבים עומדים לפתחו. מאמר אחרון בטרילוגיה, רגע לפני פתיחת הקרב שייחרט בתולדות החברה הישראלית.

אז מה יהיה בקיץ?

1. נתקוף בכל החזיתות אבל נפעל כמו רשת – הפגנות, מאהלים, אסיפות עם, התפקדות למפלגות, כנסים, הצעות לתכנון וחקיקה, לובינג, קואופרטיבים ועוד ועוד. כל השיטות מקדמות את המטרה, אבל בשביל לעבוד כמו קונצרט נעשה דבר מאוד פשוט: מובילי כל יוזמה מכל תחום מתחילים להכיר יוזמות וקבוצות אחרות על מנת לשתף איתן פעולה. שת"פ אד-הוק או קואליציית ארגונים ארוכת טווח, הכל על מנת לבנות את המאבק כרשת של קבוצות, ארגונים ואנשים.

2. הקרבה – כל מי שיוצא לרחוב מקריב משהו מחייו האישיים. לפעמים זה זמן עם הילדים או חוסר מוכנות למבחן, שעות עבודה שחסרות, או פשוט הוצאות כספיות לטובת המאבק. פעילים אינטנסיביים פוגעים אפילו בחברויות ובזוגיות. במקרים מסוימים מקריבים גם את החירות והכבוד האישי. אבל חובה עלינו להקריב מעצמנו. בלי הקרבה אישית – לא תהיה לנו כאן מדינה. זו שעת חירום חברתית, וכל אזרח ישראלי מקבל צו 8 ליציאה לרחוב.

3. נפעל מקומי, ונחשוב עולמי – יש מי שיוצא לרחוב בגלל מחירי הדלק או החשמל, ויש בגלל הפרטת החינוך או קשרי הון-שלטון, אבל כל אחד מחובר לחזון של הקמת חברה צודקת. וכמובן – אנחנו חלק מתהליך עולמי. המאבק כיום מפוצל ל- 164 מאבקים וקבוצות אינטרס, אבל כולם חלק מתנועה גדולה הנקראת J14 (על שם ה-14 ביולי, היום בו הוקם האוהל הראשון). זו תנועה ענקית אך לא ממוסדת, תנועה של אנשים. כל אזרח ישראלי חייב לראות עצמו חלק מהתנועה הזו, חלק מהשינוי הגדול – גם אם כל מה שמפריע לו, זה שאינו מקבל תמורה לאגרה.

כך גם על ציר הזמן – פועלים קצר, חושבים ארוך. עד כה ההישגים קטנים. שיקום המדינה ושיקום החברה הישראלית ייקחו עוד שנים רבות. בינתיים אנחנו מתעדים ומפרסמים כל הצלחה, כל השגת יעד – זה הדלק להמשך הדרך הארוכה.

4. עבודה דרך כלי תקשורת אלטרנטיביים – הטלוויזיה מספרת לנו שחייבים להעלות את מחיר הדלק, שאין תקציב לחינוך, שאנחנו מבינים בכלכלה פחות מחברי הכנסת, שאחוז האבטלה נמוך (זה כבר הוכח כשקר סטטיסטי). הטלוויזיה גם מוכרת לנו אלפי מוצרים שאנחנו לא זקוקים להם. כלי התקשורת שייכים לבעלי ההון, והם מעט מאוד שומרים על הדמוקרטיה. התקשורת האלטרנטיבית כגון רשתות חברתיות, או שיתוף סרטונים ומידע הפכו לכלים אמינים יותר, ישירים יותר וללא צנזורה.

5. גרילה לא אלימה – גרילה בהגדרה בסיסית היא מאבק של חלשים נגד חזקים. הכוונה כמובן למאבק לא אלים, אבל תקיף וממוקד מטרה. גרילה יודעת להכות בחולשות של הממסד, להפתיע כל פעם במקום אחר ובדרך אחרת, לתעד הצלחות ולתאם פעולות. המרכיב החשוב הוא הגמישות. אמנם יש תוכנית ארוכת טווח, אבל אין קבעון, אלא מענה מהיר וממוקד לכל גזירה ממשלתית בזמן אמת.

חשוב להבדיל בין מלחמה למאבק, לא כל הכלים כשרים. נכון, אנחנו נפריע לסדר היום הציבורי, אבל לא נפגע באנשים, לא בשוטרים ולא באנשי ממסד אחרים, ולא נגרר למשחק המלוכלך שבמסגרתו מנסים לדכא את המאבק.

6. הכרות עם החוק – מנצחים מערכת רק כשמכירים אותה מבפנים. כשהמאבק ממוקד אנחנו קוראים על החוקים בתחום, מכירים את ההיסטוריה, לומדים על החלופות. אנחנו כבר מכירים את הזכויות ואת סעיפי החוק שמגינים עלינו, ואם צריך יש עורכי דין שיעזרו.

7. התמקדות בחברתי – פוקוס המאבק הוא על מה שאנחנו מסכימים עליו. לא נגלוש למאבק בין המגזרים, אלא נחתור רק למה שאנחנו מסכימים עליו במכנה המשותף הרחב ביותר – שינוי השיטה החברתית-כלכלית. כדי לפצח את המתכון לאחדות, חייבים להבין לעומק את הקרע הרגשי והאינטרסנטי בין המגזרים בחברה שלנו. זו עבודה של דור אחד לפחות. ואנחנו מתכוונים לעשות אותה.

8. מנהיגות ללא מנהיג – הממשלה תבקש נציג ודרישה קונקרטית מפני שכך יותר קל למסמס התקוממות עממית. פוליטיקאים מהאופוזיציה מצדם יבקשו לרכב על גב המאבק. אנחנו לא נצמדים לדמויות שיסדרו ויארגנו לנו את המאבק, ולא כאלה שיהיו דוברים יחידים בשם המאבק. מי שמקבל יותר מדי כוח - מתנתק מהעם, כפי שקורה בכנסת. הסקפטיים והפרגמטיים יטענו שאלה חלומות באספמיה, או שזה יוביל לאנרכיה. אבל הם אותם אלה שתמיד האמינו שאי אפשר. פעם האמינו שהעולם שטוח, היום מאמינים שאין מאבק בלי מנהיג כריזמטי שמוביל את כולם.

אנחנו פורטים על המתח שבין קבלת החלטות מעשית לבין דמוקרטיה שטוחה ושקופה. איך עושים את זה? מחלקים את תחומי הפעולה לצוותי עבודה על מנת לבזר את הכוח, ונותנים לכל צוות מספיק סמכות על מנת להתקדם במאבק. לכל צוות יש מסגרת עבודה ברורה ויכולת להוציא לפועל החלטות. אה, אנחנו גם שמים את האגו בצד.

9. יצירתיות ברחוב – לא רק הפגנות וצעדות. נגוון עם מיצגי אומנות, צבעים ותחפושות, מחצלות ברחוב, הומור וסאטירה, שינוי סדר היום במרחב הציבורי, ויצירת אווירה של התחדשות. המונוטוניות של האירועים עלולה לשחוק את הציבור, וממש לא מעניינת את התקשורת. מאבק חי הוא מאבק צעיר, חדשני, מרתק וצבעוני.

10. פשוט עושים היסטוריה – אפשר (חייבים) לעצור רגע, לעצום עיניים ולהרגיש את רוח ההיסטוריה המנשבת. בעוד 30 שנה יבוא לכל אחד מאתנו ילד צעיר וישאל "מה את ואתה עשיתם בקיץ 2012?". בעוד 100 שנה ילמדו על הצעד הענק שכל אחד מאיתנו עשה – ממעגל הנוחות של הרביצה על הספה, אל האספלט הלוהט. משב ההיסטוריה משיב את הרוח למפרשים, מזכיר לנו שאנחנו פה בשביל אותו ילד שטרם נולד – ממש בשבילו.

יום העצמאות זו הזדמנות לעשות חשבון נפש ציבורי, ולשאול איזו חברה אנחנו מבקשים לעצמנו. זו הזדמנות לחשבון נפש פרטי, עם השאלה מה כל אחד מאיתנו יעשה בקיץ הקרוב כדי לקדם חברה צודקת.

הכותב הוא פעיל המאבק לצדק חברתי