מתווה להישרדות גוש היורו

אבטלת הצעירים בגוש היורו - המגיעה לממדים מפלצתיים של 50% במדינות כספרד ויוון - מעוררת את התהייה, האם לפנינו דור המוקרב על מזבח המטבע המאחד קבוצה גדולה ומגוונת מדי של מדינות? אם התשובה על תהייה זו חיובית, נשאלת השאלה האם הרחבת גודלו של גוש היורו באמת תשרת את מטרתה של אירופה למקסם את שיתוף הפעולה הכלכלי בלי בהכרח להגיע לאיחוד פוליטי מלא?

החדשות הטובות הן שלמחקר הכלכלי העכשווי יש כמה תובנות באשר לשאלה האם על אירופה להמשיך להחזיק במטבע אחיד. החדשות הרעות הן שזה הופך לברור יותר ויותר שלפחות עבור המדינות הגדולות באיחוד המוניטרי האירופי, צפוי חוסר יציבות גדול אם הן ימשיכו לשלוח זרועות מוניטריות מחוץ לגבולותיהן הגיאוגרפיים. איחודים מוניטריים זקוקים לכל הפחות לקונפדרציה בעלת כוח ריכוזי על נושאים כגון מיסוי ואחרים, הרבה יותר ממה שמדמיינים לעצמם מנהיגי אירופה עבור גוש היורו.

כבר לא לשון המאזניים

מה לגבי הנחתו מ־1961 של זוכה פרס הנובל רוברט מנדל, שלפיה גבולות לאומיים וגבולות מוניטריים לא בהכרח צריכים לחפוף זה לזה? בחיבורו הפרובוקטיבי "תיאוריה של אזורי מטבע אופטימליים", שפרסם בכתב העת "אמריקן אקונומיק ריביו", טען מנדל כי כל עוד ביכולתם של עובדים לנדוד בתוך אזור מטבע אחד להיכן שיש עבודה, יהיה באפשרותו של האזור לוותר על לשון המאזניים של כוונון שערי המטבע. מנדל שיבח את זיהויו של זוכה פרס הנובל ג'יימס מיד את החשיבות במוביליות תעסוקתית, אך ביקר אותו על פירושו הקשיח מדי של רעיון זה, בעיקר לאור האינטגרציה המתהווה ביבשת אירופה דאז.

מנדל אמנם לא הזכיר בחיבורו משברים כלכליים, אך נראה שמוביליות תעסוקתית חשובה כיום יותר משהיתה אי פעם. באופן לא מפתיע, עובדים עוזבים היום את המדינות הפגועות יותר ממשבר גוש היורו, אך המעניין הוא שהם לא עוזבים בהכרח למדינות החזקות יותר בצפון ובמערב היבשת. במקום זאת, פועלים פורטוגלים נמלטים לקולוניות פורטוגליות לשעבר, כמו ברזיל ומקאו; פועלים אירים עוזבים לקנדה, אוסטרליה ולארה"ב; ועובדים ספרדים זורמים בהמוניהם לרומניה, שהיתה עד לא מזמן כוח העבודה החקלאי העיקרי בספרד עצמה.

ועדיין, אם המוביליות התעסוקתית באירופה היתה תואמת במשהו לרעיונות של מנדל, לא היינו חוזים כיום במצב שבו בספרד עומדת האבטלה על 25% ובגרמניה היא נושקת ל־7% בלבד.

חוקרים מאוחרים יותר הגיעו להבנה שקיימים קריטריונים נוספים לניהולו של איחוד מוניטרי מוצלח, וכי קשה מאוד להשיגם ללא יצירה של אינטגרציה פוליטית עמוקה. פיטר קינן טען בשנות השישים המאוחרות כי ללא שימוש בתנודתיות של שערי מטבע כבלם זעזועים, קיים צורך דחוף בחילופי מדיניות פיסקאלית בין החברות באיחוד המוניטרי כאמצעי לחלוק את הסיכונים.

צילום: איי פי

לקחת דוגמה מארה"ב

עבור מדינה "נורמלית", מערכת המיסוי הלאומית מהווה מנגנון ייצוב מרכזי ברחבי האזור. בארה"ב למשל, כשעולים מחירי הנפט עולות המשכורות במדינות מפיקות נפט כמו טקסס ומונטנה, מה שאומר שגם ההכנסות ממס הכנסה במדינות אלה עולות ומאזנות את התקציב ברחבי המדינה. באירופה, שבה אין מערכת מיסוי מרכזית, נוצר למעשה מצב של היעדר מנגנון ייצוב כזה.

כמה מלומדים אירופים ניסו לטעון שאין צורך במערכת ייצוב מסים אירופית בסגנון אמריקאי, משום שניתן - בתיאוריה - להגיע לכלל הסכמה על נטילה משותפת של סיכונים באמצעות שוקי ההון עצמם. הטענה הזו התבררה כשגויה מיסודה. שוקי ההון עלולים להתברר כשבירים, והם מספקים רק יכולת מועטה לחלוק סיכונים בכל הנוגע למשכורות עובדים, המרכיבות נתח עיקרי מהכנסותיה של כל כלכלה מפותחת ממסים.

באיחודים מוניטריים שבין חברותיהם קיימות מדינות בעלות הבדלים עצומים ברמות השכר ובהתקדמות הפיתוח - כפי שקיימים באירופה - מה שעשוי להיתפס כטווח קצר מתברר כטווח ארוך מאוד. גרמנים רבים חשים היום בצדק שהאחדה פיסקאלית בגוש היורו תתפתח לצינור האכלה חד־כיווני, קצת בדומה לאופן שבו צפון איטליה "מאכילה" זה מאה שנים את הדרום העני יותר. וכך גם הגרמנים שחיו במערב גרמניה לא רואים את הסוף של החשבונות שהם צריכים עדיין לשלם על האיחוד עם מזרח גרמניה, יותר משני עשורים אחרי ששתי המדינות השונות כל כך התאחדו.

מאוחר יותר הצביע מוריס אובסטפלד על כך שבנוסף לתחלופה פיסקאלית, איחודים מוניטריים זקוקים לחוקים ברורים באשר למי הוא מה שמכונה "מלווה המוצא האחרון". אובסטפלד חזה בדמיונו מנגנון חילוץ למערכת הבנקאית בלבד, אך כיום ברור כשמש כי דרוש כזה גם למדינות ולרשויות מוניציפליות.

מתווי מדיניות אירופית טוענים כיום לעתים קרובות, שלולא המשבר שהחל בארה"ב ב־2008, גוש היורו לא היה נקלע למצב שאליו נקלע. ייתכן שהם צודקים. אולם כל מערכת פיננסית חייבת להיות מסוגלת לעמוד בזעזועים, גם אם הם גדולים.

ייתכן שאירופה לעולם לא תהפוך לאיחוד מוניטרי אופטימלי על פי הספר. אך ללא קידומו של תהליך אינטגרציה פוליטי וכלכלי - שעשוי להסתיים בלי כל החברות הנוכחיות בגוש היורו - גוש היורו לא ישרוד אפילו את העשור הנוכחי.

הכותב הוא מרצה לכלכלה ולמינהל ציבורי באוניברסיטת הרווארד, ולשעבר הכלכלן הראשי בקרן המטבע הבינלאומית. פרוג'קט סינדיקט 2012, מיוחד ל"כלכליסט"