עו"ד אלי זהר מציע לעוה"ד לא להגזים בבית המשפט: "השואו שלכם לא רלבנטי"
חמישה משפטנים בכירים שהשתתפו השבוע בכנס הליטיגציה השנתי של הלשכה נתנו לעורכי הדין המשתתפים עצות לניהול חקירות בבית המשפט. דבורה ברלינר וגלעד נויטל הציעו להימנע משאלות ארוכות ומדרמטיות יתר, ובעז בן צור המליץ "פשוט לדבר עברית, לא ארמית ולא 'עורך דינית'"
"אל תשאלו באולם שאלות בארמית גבוהה או נמוכה. דברו עברית, לא 'עורך דינית'", כך הציע עו"ד בעז בן צור לבאי השתלמות הליטיגציה השנתית שקיים ועד מחוז תל אביב שלשום.
שהציפו כמה מהשאלות שמטרידות כל ליטיגטור ושופט. המרכזית שבהן: האם ומתי מותר לשופט להתערב במהלך חקירת עד?
נאה דורש ונאה קיימו גם שאר המשתתפים - השופטים דבורה ברלינר וגלעד נויטל ועורכי הדין אלי זהר ואייל רוזובסקי,
"אסור לשופט לעשות את עבודת הצדדים"
ברלינר, המכהנת כנשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, תהתה: "האם מותר לשופט לשאול שאלה חשובה שהצדדים לא שאלו? אולי זכות הנאשם ליהנות מכך? מצד שני, אני צריכה לכתוב פסק דין וזקוקה לעתים לתשובה לשאלה שלא נשאלה. אני מתלבטת, אין כאן כללים. אם יש שאלה שמטרידה שופט, הוא צריך לשאול אותה, רצוי לקראת סוף החקירה. פורמלית מותר לשאול שאלת 'הבהרה' גם באמצע החקירה, אבל ערכית עדיף לרכז את השאלות כמה שיותר לסוף".
נויטל, המכהן כשופט באותו בית משפט, הגיב לדברים: "אני לא זוכר שבכל שנותיי שאלתי שאלה מכרעת. אסור לשופט באמצעות שאלותיו לעשות את העבודה עבור אחד הצדדים. יש לך סמכות להתערב, אבל במשורה, וצריך סבלנות. יש לעורך הדין דרך לבנות את החקירה, תן לו קרדיט שהוא יודע את החומר".
דווקא בין הסנגורים התעוררה מחלוקת. עו"ד זהר טען כי "אם התביעה לא מעוררת נקודה שמטרידה את בית המשפט, האם תפקיד השופט לעורר אותה? אני אומר שכן".
עו"ד בן צור חלק עליו: "אני מבחין בין אזרחי לפלילי. יש קו גבול. בפלילי, בית המשפט לא יכול לעשות את המלאכה של התביעה. יש בכך טעם לפגם. אני אומר זאת מהזווית הסנגוריאלית". ברלינר הסכימה איתו: "עדיף ששאלה ערכית ולא רק טכנית תהיה סנגוריאלית".
עיקר הדיון הוקדש לחקירה הנגדית או כפי שהגדירה אותה ברלינר - "ספינת הדגל של השיטה האדברסרית". לדבריה, "אחרי הרבה שנות שיפוט אני עדיין מאמינה בזה. אחרי כל הפוליגרף וההתקדמות הטכנולוגית, אין דבר טוב לחשיפת האמת מחקירה נגדית. זו גם ההצגה הטובה בעיר ולי יש המקום הטוב ביותר בה".
ברלינר הציעה למתן את מפלס הדרמה בהצגה. "אל תשכחו שאנחנו לא בשיטת המושבעים. המושבעים הלכו הביתה, נותר רק השופט המקצועי שיודע לקרוא טקסט. איננו מתרשמים מדרמטיות, מביטויים קשים. אני רואה את הגרעין שמאחורי זה. תפקידי למנוע חקירה שנועדה לטשטש ולבלבל את העד. אני רוצה לראות חקירת נגד אינטליגנטית, ממוקדת מטרה".
המנחה, עו"ד אפרת רוזנבלט, הקשתה: "למה בעצם לא להתיש את העד? אולי דווקא ההתשה תוציא ממנו את האמת?". ברלינר: "אינני מאמינה בכך. התשה אולי תשיג אמירה מקרית, אבל כשאכתוב את פסק הדין לא אבסס אותו על אותה אמירה. אם אראה חקירה שאינה רלבנטית, שנועדה להתיש, להטעות, אעצור אותה. לפעמים יש לכם קליינט כוחני שרוצה לראות דם, ניצוצות. אבל הניסיון להתנגח עם השופטים לא מביא תוצאות".
גם לשופטים היתה לברלינר הצעה: "לנווט את החקירה, להבין לאן דברים הולכים. אל תנסה להראות כמה אתה חכם, אם צברת ידע - אל תפגין זאת. אל תלכו לקליינט מעבר לראש של עורך הדין. אל תרדו לזירת ההתגוששות. אם אתם צריכים לשאול - תשאלו שאלות חסרות צבע".
עו"ד זהר הדריך את הנוכחים כיצד להתמודד עם "מוסד" ההתנגדות - עורכי דין נוהגים להתערב בחקירת הצד השני ולהתנגד לשאלותיו. זהר מיין את המטרות השונות שביסוד ההתנגדות: "הצד השני מעוניין להדריך את העד, או שהוא חושש מהשאלה, או שהוא רוצה להטריד, לעצבן. יש קולגות שזו דרכם - להתפרץ עם הסלוגן 'חברי מטעה את העד'".
זהר מציע לפרקליטים להתנהג באופן שונה בכל סיטואציה. "אם המטרה היא להוציא מהכלים, אז תגיד 'סליחה, חברי רוצה להדריך את העד, אז שהעד ייצא החוצה', וזה מרתיע. אבל כשההתנגדות במקום - כאן נבחן הידע שלך. אתה משיב והשופט מחליט אם להתיר את השאלה".
בשלב זה נתן זהר את הטיפ האמיתי: "אם המטרה של המתנגד היא למנוע מהעד להשיב, אז אולי הוא פוחד מהשאלה וזה צריך לעורר אותך למחשבה - אולי עלית על משהו שלא נתת לו חשיבות מספקת. הגעת לשדה מוקשים מבחינת הצד השני. העד 'בסכנה'. ואז תתעקש, תנסח את השאלה שנית כדי לקבל תשובה".
רוזנבלט העמידה למבחן כלל נוסף: "אל תשאל שאלה כשאינך יודע את התשובה עליה. האם לא כדאי לפעמים להמר?"
עו"ד רוזובסקי: "רוב ההישגים שלנו הגיעו משאלות שלא ידענו את התשובה עליהן מראש. נכון, לפעמים מקבלים תשובה לשאלה שאחר כך אתה מבקש לנשוך את הלשון ששאלת. יש כאן עניין של אינטואיציה אבל קודם כל הכנה. הניסיון שלי אומר שכששופט מתעניין במשהו, אל תתעלמו מכך. גם אם הנקודה לא ממש קריטית בעיניכם, היא כנראה קריטית, כי בסופו של יום תפקידכם לשכנע את השופט. כל חקירה צריכה להתאים לתיק, לעד, לשופט, לנסיבות. תהיו קשובים, אסור לפעול לפי שטנצים".
"לא כדאי להרגיז את בית המשפט"
שאלה מתבקשת לפני הפסח היא איך שואלים. ברלינר דיברה על השאלות הארוכות מדי. "עורך דין מכובד סיפר לי שהוא מנסח בכוונה שאלה ארוכה כדי להכניס לתוכה את הנראטיב, את הגרסה שלו. אנחנו מכירים את הטקטיקה הזו. היא אינה משרתת את המטרה".
רוזובסקי: "לעד שקרן קל יותר להתמודד עם שאלה ארוכה. הוא יודע לאיזה חלק להתייחס. עדיף לפרק לכמה שאלות שמבקשות תשובות קצרות וממוקדות".
נויטל יצא בשצף קצף נגד מוסד השאלה הארוכה: "לפעמים יש לנו שאלה של שש שורות בפרוטוקול והעד משיב במילה אחת, 'נכון', או 'מכחיש'. מה נכון, מה מכחיש? הרי בשאלה יש חמש הנחות שונות אז למה הוא מתכוון? זה קטע הזוי לגמרי. זה אוויר, זה שום דבר. בשאלות ארוכות כאלה, בית המשפט צריך להתערב. אם הוא לא עושה זאת, הוא זנח את המשמרת שלו. זו סכנת נפשות. תחלקו את השאלה".
ואחרי שהסכימו על אורך השאלה, נדרשו המתדיינים לסגנון. האם החוקר צריך להיות אגרסיבי, אדיב, נחמד וידידותי לעד. השופטים פסלו כמובן את האגרסיביות. נויטל: "הרבה פעמים לאחר שעורך הדין נותן הצגה תיאטרלית, צועק על העדים, מאיים, פונה אלינו, אנחנו בהרכב שואלים מה נוציא מכל התיאטרון הזה. כמה אנרגיות הושקעו פה ועל מה". ברלינר: "יש מקרים שהעד מבקש לברוח ימינה ושמאלה ואז תפקיד עורך הדין להחזיר אותו למסלול. אפשר להיות תקיף אך אדיב. אין מקום לאגרסיביות".
עורכי הדין היו יותר פרקטיים בשאלה זו. רוזובסקי מציע לקרוא את המפה ולהיערך בהתאם: "אם אתה תוקפני והעד הוא כזה שבית המשפט דווקא רוצה להגן עליו - אל תרגיז את בית המשפט".
זהר: "השואו שלכם הוא לא רלבנטי, אתם בסך הכל כלי להשגת מטרה. תתאימו את עצמכם לעד. אם צריך להיות ציני, נחמד, אגרסיבי, תתנהגו בהתאם. תכירו את העד. יש עדים שצריך וכדאי מהר מאוד להתיידד איתם".
סיום הכנס, כמו בחקירה בבית המשפט, הוקדש לחקירה החוזרת, אותה הזדמנות הניתנת לעורך הדין לתקן קצת את נזקי החקירה הנגדית. זהר המליץ בתוקף להימנע מכך: "סכנת נפשות. כלל ברזל הוא להשתדל לא לחקור חקירה חוזרת. לא לשדר שהחקירה הראשית שלך 'התחרבנה' בנגדית. שכח מזה שתוכל בחקירה החוזרת להציל הריסות שהתרסקו בנגדית. העד עייף, מבולבל, רוצה ללכת הביתה. כל שאלה יכולה להזיק. אולי יש מקום לנצל את ההזדמנות להבהיר אי־בהירות כלשהי".
בן צור היה אופטימי יותר: "לפעמים אין מנוס. למשל כשהעד נחתך ונקטע בנגדית, או לא הובן, אז לך על זה. אם העד התרסק בנגדית ואפשר להציל משהו, לא הייתי פוסל את זה".
