טיימינג זה לא הכל בחיים

ביוני האחרון הגיע לסיומו הסכם העסקתם של אלפי עובדי תנובה המועסקים בהסכמים קיבוציים. ואז פרצה מחאת הקוטג', והעובדים וההנהלה החליטו לדחות את קיום המו"מ למועד מאוחר יותר ולהחיל את ההסכמות רטרואקטיבית. הזמן שחלף מאז שיחק לטובת העובדים. התדמית הציבורית של תנובה נסדקה, הרווחים נשחקו, הנהלת תנובה שיושבת מולם היום לדיון על תנאי השכר שלהם היא הנהלה חלשה יותר, ערנית יותר לביקורת ציבורית, מנסה לדלג מעל פגיעה תדמיתית נוספת ובמקביל מתמודדת עם סביבת צרכנים ורגולטורים חדשה.

קראו נכון את המפה

הבעלים - קרן אייפקס ומבטח שמיר - גם הם במצב טוב פחות מבעבר. הם עייפים ממלחמות זה בזה על פרסום ציבורי של נתוני החברה, ונערכים לשינוי בעלות נוסף שיתחייב אם יאושרו מסקנות ועדת הריכוזיות שיאלצו את אייפקס להיפרד ככל הנראה מתנובה במסגרת ההפרדה בין האחזקה הפיננסית - פסגות - לריאלית. חוששים מירידה נוספת בשווי של תנובה, שווי שיושפע בוודאי מהאירועים האחרונים בחיי החברה וגם מהאירועים החדשים.

וכך, בלי להיכנס לשיפוט ערכי של דרישות ועד העובדים של תנובה, כבר אפשר לתת להם מחמאה אחת - הם יודעים לקרוא את המפה ומכלכלים בחוכמה את צעדיהם. לוועד העובדים של החברה יש סדר זמנים צר למלחמה שהם מנהלים - רגע לפני שובה הפוטנציאלי של המחאה החברתית, רגע לפני שטרה, אחת המתחרות, עוברת למחלבה חדשה שתאפשר לה להתגבר על מגבלת כושר הייצור הנוכחית שיש לה בחלק מהקטגוריות ולנהל תחרות אגרסיבית יותר מול תנובה.

עובדי תנובה ישבו בשקט כאשר הבעלים העלו מחירים, מימשו נדל"ן ומשכו דיבידנדים של 2 מיליארד שקל. בשנה האחרונה הם נחשפו לראשונה לביצועים הכספיים של תנובה וגילו באיזו פרת מזומנים הם עובדים וגם מה פוטנציאל החליבה שלה. עכשיו הם רוצים נתח בחגיגה. ולא, הם לא מוכנים להסתפק בתוספת שכר של כ־3% בשנה. מנקודת המבט שלהם, העובדים צודקים.

הדילמה של ההנהלה

אלא שתמונת המצב מורכבת קצת יותר. בתנובה טוענים שהחברה צריכה להתאים את עצמה למציאות הצרכנית החדשה. שהרווחיות של החברה נמצאת בנסיגה, שהרגולציה מקשה. שהמחאה הצרכנית סיימה את תקופת הרווחיות העודפת. הם רק שוכחים שמדיניות התמחור שלהם עצמם היא שהתחילה לגלגל את כדור השלג הזה.

מנגד, בסוגיה העקרונית אי אפשר שלא להסכים גם עם טענות הנהלת תנובה. כי מבחינת ההנהלה לא מדובר רק בדיון על תנאי השכר העתידיים של העובדים, מדובר במלחמה על השאלה מי באמת ינהל את החברה - העובדים או ההנהלה.

זה סיפור על חברה שההנהלה שלה רוצה בצדק להמשיך להחזיק במושכות הניהול, חברה שההנהלה שלה עושה שריר כדי להשיג לעצמה גמישות ניהולית. מנגד אי אפשר שלא להזדהות גם עם מאבקם של העובדים שמשתכרים כ־7,000 שקל ברוטו בממוצע ורוצים ליהנות עוד קצת מחגיגה שדי פסחה עליהם. אבל זה בעיקר סיפור על מדפים ריקים מקוטג', עוד סימפטום של כשל השוק - חברה חזקה אחת עם נתח שוק של כ־70%, שתי מתחרות (שטראוס וטרה) שלא מסוגלות לספק את עודפי הביקושים וצרכן שלא פעם משלם את המחיר.