על אסירים ואיסורים

בשבוע שעבר שוחרר בועז יונה, לשעבר מנכ"ל חברת הבנייה חפציבה, יחד עם 600 אסירים נוספים מבתי הכלא, שנתיים וחצי לפני תום ריצוי מלוא תקופת העונש שנגזר עליו בהסדר טיעון - שבע שנות מאסר ופיצוי כספי גבוה בגין גניבה, מרמה ועבירות תאגיד שונות. הסיבה לשחרור היתה צפיפות יתר בבתי הכלא. קורבנות מעלליו של יונה זעמו על ההחלטה, כפי שניתן היה לצפות. אך על מי צריך לכעוס?

מטרתו של הדין הפלילי היא להגן על החברה מפני פגיעות מגוונות. שיטת הפעולה שלו בעידן המודרני היא זיהוי האשמים, הרשעתם והענשתם. הענישה הפלילית לובשת צורות שונות, הראשית והמוכרת היא כמובן הכליאה. המשפט הפלילי מניח שדרך הענישה ניתן להגן על החברה: כליאת עבריינים מסוכנים מצמצמת את יכולתם לפגוע בחברה, ובד בבד מרתיעה עבריינים פוטנציאליים בעזרת שליחת מסר. הכליאה גם תורמת לחוש הצדק של הקורבנות, וכך ההנחה היא שהמשפט הפלילי מועיל וגם צודק.

אלא שהמשפט הפלילי אינו עולם שכולו טוב. מעבר לפגיעה שהוא מגלם בעבריינים מורשעים – שעודם אנשים בעלי זכויות, שלא לדבר על משפחות העבריינים, שלא בהכרח עשו רע אך נפגעו גם כן. המשפט הפלילי עולה כסף, והרבה. בעבר פורסם ששנת מאסר לעבריין עולה למשלם המסים מעל 100 אלף שקל. מערכת הצדק היא יקרה כיוון שהיא מגלמת את עלויות המשטרה, הפרקליטות, הסנגוריה הציבורית, בתי המשפט, העדים וכמובן מערך הכליאה. ניתן להשקיע את אותם 100 אלף שקל במקום אחר, למשל בחינוך, או בפיקוח וברישוי טובים יותר.

האם ייתכן ש"פרשת חפציבה" היתה נמנעת אילו היו לנו מנגנונים טובים יותר לפיקוח על חברות? האם אפשר ש"פרשת פל-קל" היתה נמנעת אילו תהליך הסטנדרטיזציה של הבנייה היה מהודק יותר? אפשר לחשוב על כל כך הרבה שימושים לכספי הציבור שימנעו מראש את מה שהדין הפלילי מבקש לדכא בדיעבד. 

עם זאת, לא צפוי שינוי בעתיד בשל שתי סיבות מרכזיות: האחת היא שהכלא מתקשר עבורנו לדבר שקרה ולא לדבר שלא קרה. פגיעה קשה שהצלחנו למנוע מטרידה פחות  ממה שקרה במציאות. סיבה שנייה היא שהדין הפלילי בישראל סובל ממגפה שנפוצה גם במדינות אחרות: הפללת יתר.

הפללה, התהליך שבו המחוקק מכריז על התנהגות כעבירה, היא דבר שגרתי בישראל. הסיבה לכך פשוטה: כשהתנהגות מופללת, נניח הימורים או שימוש בשירותי זנות, הדבר נראה למחוקק כחסר עלות: עוד איסור לספר החוקים המשמין. המחוקק אינו צריך להצביע על תקציב לאכיפת איסורים חדשים, אלא נשען על שיקול הדעת המשטרתי. זה, בתורו, יוצר בעיה אחרת: החוק הכתוב מאבד ממשמעותו לטובת החוק המשטרתי.

מאות אסירים נוספים שוחררו לפני זמנם, והציבור מוטרד מכך שהצדק לא נעשה. אבל עלינו להיות מוטרדים מכך שיש לנו כל כך הרבה אסירים, ולצדם כל כך הרבה איסורים. שר המשפטים הנוכחי וקודמו התבטאו בדבר קיומם של יותר מדי איסורים. ייתכן שזו השעה לחשוב מחדש על התועלת של כל איסור ואיסור. לפנות תקציבים לטובת חינוך ומניעה, ולשמור את הצדק של בתי הכלא למקרים החיוניים באמת.