למה לא עולים ברכבת על מסילת הגישור?

תהליך יישוב הסכסוך ברכבת ישראל נמצא במדרון אחורי מאד תלול. כל הצדדים המעורבים הכריזו מלחמה, וברור לכל בר דעת שהמחירים יהיו כבדים. לקוחות הרכבת משלמים וישלמו מחיר כבד. בנוסף, אין סיכוי כי הצדדים המעורבים - משרד התחבורה, ועד העובדים והנהלת הרכבת - יצאו במצב טוב מהעימות הזה.

כל פיתרון אשר יכפה אחד הצדדים על האחרים, וכל החלטה של בית הדין לעבודה, יגרמו לנזק לאחד הצדדים המעורבים או לכולם. המאבק יצריך משאבים יקרים, יעבור זמן עד הגעה לפתרון כזה או אחר, וקיים סיכוי סביר כי הפתרון לא יהיה האיכותי והנכון ביותר.

מתבקשת השאלה, מדוע הגורמים המעורבים אינם מכוונים את הסכסוך לפתרון מוסכם, איכותי ומכבד, בעזרת גישור? פתרון כוחני או כפוי אינו רלבנטי ואפקטיבי עוד במחוזותינו ובתקופתנו.

הדוגמא האחרונה, של סכסוך יקר וכואב, היא של המתמחים במערכת הרפואית. נדרשו מספר חודשים, משאבים רבים, קרע עמוק בתוך המערכת הרפואית, עד שהצדדים התיישבו בשולחן שנוהל בידי המגשרים. ייתכן שאם הגישור היה משמש כאופציה ראשונה, מועדפת, ובשלב מוקדם יותר, ניתן היה לחסוך את המחיר הכבד של מאבק זה.

אופציית הגישור מקובלת במדינות המערב כ-Default. סכסוכי עבודה, חלק גדול מהסכסוכים המשפטיים, סכסוכים בארגונים ובקהילה מגיעים קודם כל לתהליך הגישור. אם תהליך זה אינו מצליח, נבחנות אופציות אחרות. מקרב כל מדינות המערב, בישראל נעשה השימוש הנמוך ביותר בתהליכי (ADR (Alernative Dispute Resolution .

אנחנו המדינה עם אחוז עורכי הדין ואחוז ההתדיינות המשפטית הגבוה ביותר. אנחנו חברה לוחמנית, לעומתית, מתדיינת. ה-DNA שלנו מייצר לאורך ההיסטוריה ריבוי של בתי כנסת, ריבוי מפלגות, פילוג בתנועה הקיבוצית ועוד. הסיטואציה שגם הרכבת יורדת מהפסים היא סימפטום נוסף של התרבות שלנו והכשל של מנהיגים ומנהלים רבים.

עצמתו של תהליך הגישור שהוא מבוסס על בחירה, דיאלוג, והסכמה. הוא מבוסס על זיהוי ודיון על מכלול הצרכים והאינטרסים. בהיבט זה יש בוודאי מקום לחשיבות שוועד העובדים מקנה לשיתוף בקבלת החלטות שיש להן השפעה דרמטית על העובדים ולפיתוח כוח האדם בחברה. יש מקום לרצון של ההנהלה לנהל את החברה עם תמיכה של הוועד ולא באופן שתוקע את הגלגלים, ולאיזון במעורבותו. הגישור מתמקד באינטרסים אלו ובנוספים, ומסייע ביצירת הפתרונות המוסכמים אשר מספקים את המענה המירבי לכל הצדיים המעורבים.

הסכסוך ברכבת הוא על השפעה ושליטה, על פיתוח החברה, מקומו של הוועד, רמת שיתוף העובדים בתהליכים אסטרטגיים, ובעיקר במערכת היחסים של הוועד וההנהלה. בית משפט אינו יודע ואינו אמור לטפל במערכות יחסים. יו"ר ההסתדרות גם הוא לא מתאים למשימה זו. והצדדים עצמם? כבר מזמן הם עסוקים רק בניסיון להוכיח שהם יותר חזקים מהצד האחר. 

ישנם הסברים שונים ורבים לכך שהגישור אינו מהווה אופציה ראשונה בסכסוכים מסוג זה, אולם העידן הנוכחי מחייב שינוי. נדרשים יותר שיתופי פעולה כדי לקדם נושאים חיוניים ברמה הלאומית ופחות קונפליקטים ופלגנות. מעבר לכך, היכן האחריות הניהולית? להנהלת הרכבת, הוועד ושר התחבורה יש אחריות כלפי הארגון וכמובן שגם כלפי הציבור. כמה דם יצטרכו להקיז לפני שיגיעו לתהליך הנכון במצב הנוכחי? עליהם לזכור את המשפט שאמר בעבר מהטמה גנדי: "עין תחת עין וכולנו עוורים."