אלקטרה: המדינה עדיין בודקת
צליל צורם שיכול להפוך גם לתקדים מסוכן
שלוש שנים וחצי לאחר שיצא לדרך, הגיע שלשום לסוף דרכו אחד המכרזים הסבוכים ביותר שפרסמה מדינת ישראל - שהוא גם מכרז התשתיות הגדול בהיסטוריה שלה. אף שלאורך הדרך הוא נראה כמכרז שיכול להבטיח שקט נפשי לכל הנוגעים בו, ובעיקר לספק העבודה - משרד הביטחון, הרי שסיומו לווה בצליל צורם שעלול להוות תקדים מסוכן בעתיד.
לאורך עשרות שנים טעתה המדינה - על שלוחותיה השונות - כאשר מכרזי תשתית ובנייה שיזמה בוצעו באופן לא אחיד, לא מדויק ולעתים תוך תכנון חובבני. לנו, משלמי המסים, זה עלה הון עתק. פעם אחר פעם התנהלו פרויקטים של המדינה באופן שבו לאחר קביעת זהות הזוכים - פתאום התברר כי הקבלן המבצע אינו מסוגל, או לפחות לא רוצה, לעמוד בתנאי המכרז. קבלנים היו משתקים את העבודות לתקופות ארוכות, וכדי להמשיך אותן דרשו תוספות תקציב או שינויים בתוכנית. העניין הזה הפך כמעט לשגרה ובלט בפרויקטים גדולים. הנזק למשק הפך בלתי נסבל.
לאור כל זאת, כאשר החליטו במשרד הביטחון לצאת למכרז להקמת ותפעול מתחם בסיסי ההדרכה של הצבא בנגב, אחת ההבטחות של ראשיו היתה כי הפעם הדברים יהיו ברורים מראש. "פה לא יהיו כוכביות", אמרו שם והתכוונו, כי לא יהיו תנאים מוסתרים ב"אותיות הקטנות". ואכן, המכרז המורכב מילא מאות עמודים של דרישות מפורטות בכמעט כל היבט בפרויקט. זה אמור היה לסגור כל פתח לוויכוח עתידי בין המדינה לזוכה.
אחת ההחלטות המקדימות היתה כי על המתחרים שיגיעו לקו הגמר יהיה להציג "סגירה פיננסית מראש", כלומר התחייבות של מוסד בנקאי לליווי פיננסי מספק לצורכי הפרויקט. כדי שהדרישה הזו תהפוך לאפקטיבית, עשו נכון במשרד הביטחון כשקבעו כי אי אפשר יהיה לשנות את הרכב הקבוצה הזוכה בלי לקבל אישור מהמשרד.
לפני חצי שנה נותרו שתי הצעות במירוץ - של שפיר ושל קבוצת מנרב־בינת. באותה עת נפוצו בענף הנדל"ן שמועות כי שתי המציעות חיפשו שותפות שיתחלקו איתן בנטל ארוך השנים שלו הן עומדות להתחייב. בשפיר הכחישו לאורך כל הדרך כי החברה מתכננת לחלוק את הפרויקט עם שותפים. קבוצת מנרב־בינת הודתה בחצי פה כי ניהלה מגעים בעניין עם קרן נוי שמוביל פיני כהן. אלא שימים ספורים לפני פרסום תוצאות המכרז היא חתמה הסכם לשיתופה בפרויקט של אלקטרה שבשליטת גרשון זלקינד.
ביום ראשון השבוע, כשהודיע משרד הביטחון על זהות הקבוצה הזוכה, הוסיפו ראשיו להודעה "כוכבית". המשרד לא הספיק לבחון את התאמתה של אלקטרה לפרויקט, הודו מארגני המרכז. וכך אלקטרה, חברה שכבר נפסלה בעבר במכרז, הצליחה לחזור אליו בדלת האחורית.
כאן המקום לתהות: אם המדינה חשה שאפשר לבחור בקבוצת מנרב־בינת, מדוע לא המתינה עד לבחינה מעמיקה של החברה החדשה בקבוצה, לפני שקיבלה החלטה על הזוכה? וחשוב מכך: האם ההחלטה לאשר זכייה במכרז מרכזי כל כך, על אף העובדה שהזוכה שינתה את הכללים ברגע האחרון, אינה תקדים שיהפוך בעתיד את תנאי המכרזים הענקיים להצעה בלבד?
