גבירתי הקומיסארית
יוון אולי קירבה את גוש היורו אל סף התהום, אבל הקנצלרית מרקל עלולה להפיל אותו משם
עוד פסגה אירופית להצלת גוש היורו שהכל תלו בה תקוות הסתיימה, ושוב, כמו רפלקס מותנה, היא הותירה טעם מר, אולי ההפך הגמור ממטרתה המוצהרת. נדמה שהפעם, יותר מבפסגות קודמות, לטעם המר הזה יש גורם שלא ניתן לטעות בו. קוראים לו גרמניה, או ליתר דיוק: הקנצלרית אנגלה מרקל.
אחרי חודשים של לובי אגרסיבי השיגה מרקל את רצונה ויישרה את מדינות אירופה סביב השקפתה לפתרון המשבר במדינות דרום אירופה: החברות באיחוד האירופי חתמו על הסכם אסטרטגי המטיל הגבלות ברורות על חריגות תקציביות מצד ממשלות מדינות גוש היורו ומגבה אותן בענישה מיידית במקרה של הפרתן. לכאורה, ניצחון לעומדת בראש המדינה החזקה באירופה. בפועל, החמצה הרסנית ותמרור אזהרה מפני אסון ממשמש.
כשבוחנים את התנהלות גוש היורו שהובילה עד לחתימה על ההסכם שלשום, אי אפשר שלא לחשוב על הביטוי "אם כולם אומרים לך שאתה שיכור, אתה כנראה שיכור". במשך חודשים ארוכים מזהירים כמעט כל המומחים (ג'וזף שטיגליץ, נוריאל רוביני וג'ורג' סורוס הם רק כמה שמות) מפני ההתעקשות הגרמנית על הקשחת העמדות כלפי מדינות גוש היורו. לטעמם, מוטב לגבש הקלה זמנית שתקנה מרווח נשימה, ואשר במהלכה ניתן יהיה לחשוב על מדיניות ענישה עתידית. אך הפסגה האחרונה הוכיחה שגוש היורו הולך בדיוק בכיוון ההפוך.
בעודה כלואה בין זעם משלם המסים הגרמני לבין תפיסת העולם המעט מנותקת שלה, אם להתנסח בזהירות, מרקל קידמה את הפתרון האסטרטגי תוך שהיא מתעלמת לחלוטין מהמישור הטקטי: כן לענישה, כן להגבלות תקציביות, כן לנטילת הסמכות מהממשלות, לא להגדלת קרן החילוץ, לא לאג"ח אירופיות משותפות ולא לחבילת חילוץ ליוון. בהירות עתידית על חשבון המשך הכאוס בהווה. נכון תיאר זאת השבועון הגרמני "דר שפיגל", שכתב אתמול שמרקל אולי השיגה את שלה בבריסל, אבל היא רק חיזקה את מעמדה כקומיסארית הגרמנייה המרושעת ברחבי היבשת.
הבעיה האקוטית היא שאין לאירופה זמן להתעסק כרגע בתדמיות ובמשחקי כוח לאומיים. במרץ הקרוב יאזלו לאתונה המזומנים, באיטליה נאבק הפרלמנט ביישום תוכנית צנע, ובספרד ובפורטוגל מורידים את תחזיות הצמיחה ושיעורי האבטלה גואים. המצב רע, וגרמניה רק מנופפת באצבעה בנזיפה ומפנה אותה אל העתיד, כמורה תשושה המסלקת תלמיד סורר מהכיתה.
אין ספק שניתן להכריז על הפסגה האירופית כניצחון גרמני, אבל הניצחון הזה עולה לה בבידודה במרחב האירופי והוא עלול לעלות ליוון בהמשך חברותה בגוש היורו. ואם לא די בכך, ההצעה הגרמנית הסודית, להפקיע מאתונה את הסמכות לנהל את תקציבה ולהעבירה לסמכות אירופית (היינו: גרמניה) עוררה זעם חסר תקדים ושחררה מיד את השדים הישנים של חששות מפני בריונות גרמנית - ההפך ממה שנועד גוש היורו להשיג.
האזרח הגרמני הממוצע (וסביר להניח שגם מרקל עצמה) קרוב לוודאי מתפוצץ מתסכול ושואל את עצמו: "מה לעזאזל כולם רוצים מאיתנו? אנחנו מנסים לגרום להם להיות חסכנים ואחראים כמונו". הבעיה היא, שגוש היורו מורכב ממדינות עם התנהלות והיסטוריה כלכלית כה שונות, שפשוט אין בו מקום לבכיינות המתחסדת הזו הנאחזת במשמעת האסטרטגית על חשבון הגמישות הטקטית הנדרשת. אם הדברים יימשכו במסלול שסימנה הפסגה האחרונה, עלולה הצדקנות של גרמניה להשאיר אותה עם ההסכם החתום שלה ביד האחת, ועם איחוד מוניטרי מתפורר ועוין ביד השנייה.
