שלום תלמידות כיתה א', להתראות זכויות נשים
מערכת החינוך לתלמידות החרדיות אמנם פתחה את שעריה למקצועות כמו מחשבים, מדעים והיסטוריה - אך במקביל היא נמנעת כמעט לחלוטין מלימוד זכויות בסיס או נורמות של חירות. מחקר חדש של אוניברסיטת חיפה מראה כיצד מקבעים בתי ספר בישראל את מעמדה של האשה החרדית
"בכל פעם שבה נשמעו קריאות שמחה, כולם ידעו: מישהי התארסה! המורה נכנסה לכיתה וביקשה שקט. 'בנות, זה לא ראוי לצעוק', היא הבהירה. 'אנו יכולות לשיר, אבל בואו נסגור את החלונות קודם, כדי שאף אחד לא ישמע אותנו מהרחוב. לא ראוי שתישמע שירת נשים'. כך, כל מי שהתחתנה הועברה לכיתת הנשים הנשואות. שם למדו עד הצהריים, בזמן ששאר הבנות נדרשו ללמוד עד 16:00. הן לא קיבלו שיעורי בית, וחובתן היחידה היתה להתכונן למבחני ההסמכה לתעודת הוראה".
בציטוט זה, הלקוח מתוך בלוג של צעירה חרדית, נפתח מאמרן של פרופ' שולמית אלמוג מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה וד"ר לטם פרי־חזן מהחוג למנהיגות ומדיניות בחינוך בפקולטה לחינוך באותה אוניברסיטה. לדברי השתיים, הציטוט ממחיש היטב את נושא מאמרן, כיצד החינוך בבתי הספר החרדיים לבנות משמר ומקדם חסמים המונעים מהנשים במגזר לפתח תודעת זכויות.
בנות חרדיות מ משפחת מלכה בירושלים שלא לומדות בביה"ס כי הן ספרדיות צילום: חיים צח "החינוך החרדי לבנות הוא תופעה ייחודית בעולם כולו", מסבירה פרי־חזן בשיחה עם "כלכליסט". "בניגוד למקומות אחרים, שבהם בנות נופלות מבנים כי אין להן גישה לבתי ספר, כאן מדובר בתופעה ייחודית: חינוך שלכאורה פותח דלתות, אבל בפועל משמר נורמות שבמסגרתן הנשים מתויגות כשוליות. לטענתנו, החינוך שלו זוכות בנות בחברה החרדית מרחיב אופקים מבחינת השכלה כללית, אבל מצמצם אופקים מבחינת היכולת להתמודד עם מצבים בחברה".
ללא אופק תעסוקתי
החינוך החרדי חי באוטונומיה משל עצמו. חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, החל על הישיבות הקטנות שבהן לומדים בנים חרדים בכיתות ט' עד י"ב, מאפשר למוסדות החינוך לבחור בעצמם את התכנים הנלמדים בהם. זאת בכפוף להגבלה שלפיה תכנים אלה לא יעמדו בסתירה לערכי ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. החוק אפוא אינו מטיל על המוסדות דרישה ללימודי ליבה או לעמידה במבחנים הבודקים את הישגי התלמידים. כך, בישיבות הקטנות לבנים, עוסקים התלמידים בלימודי קודש בשיטה של לימוד עצמי, לרוב בחברותא של שניים. לעומתם, סיפורן של הנשים שונה בתכלית.
בניגוד לבנים במערכת החינוך החרדית, הבנות דווקא לומדות מגוון רחב של נושאים - וגם תחומי ליבה. בין השאר הן לומדות הבעה, ספרות, הנדסה, אנגלית, מדעים, מחשבים, גיאוגרפיה, היסטוריה, התעמלות, מוזיקה ואמנות. המטרה במתן השכלה רחבה זו היא ליצור לבנות החרדיות בסיס השכלתי שבעזרתו יוכלו לצאת לעבוד בעתיד. כך, הן יוכלו לפרנס את בעליהן הלומדים תורה ואינם עובדים למחייתם. אלמוג ופרי־חזן טוענות כי החינוך מוביל למצב שבו הנשים החרדיות תופסות את השכלתן ככלי להבטחת חיזוקה של "חברת הלומדים" ולא ככלי מעצים המאפשר מימוש זכויות.
במחקר מדגימות אלמוג ופרי־חזן את הטענה הזו באמצעות התייחסות לשלושה נושאים. הראשון, אלימות במשפחה, שבו לטענתן מונעים מן התלמידות את לימוד היכולת להגיב לאלימות כמצופה, באמצעות השמטת דיון בנושא. הנושא השני הוא תכנון משפחה, שבו ניכרת השלמה עם תכתיבים חיצוניים, גם כאשר אלה לא תמיד עולים בקנה אחד עם רצונה או מוכנותה של האשה לעמוד בהם. הנושא השלישי הוא קריירה. בנושא זה אמורות התלמידות להשלים עם העובדה שאם יעבדו יהיה זה בתחום נטול אופק תעסוקתי.
לדברי שתי החוקרות, למרות השינוי המסוים שהובילה הרחבת תחומי הלימוד לאורך השנים, החינוך החרדי לבנות מצליח במשימתו המרכזית: ללמד את הבנות לקבל ולשמר את הסדר החברתי של הקהילה החרדית, שבמסגרתו הן מתויגות כבעלות אופק פעילות מצומצם ומסוים וכנטולות קול ציבורי.
אחת הדרכים של מוסדות החינוך החרדיים להרחיק את התלמידות מזכויות הבסיס, היא להרחיקן משיעורי האזרחות. על פי חוזר המנכ"ל של משרד החינוך, המתווה תוכנית יסוד לחינוך היסודי בישראל וגובש בעקבות בג"ץ ארגון המורים ב־2003, בתי הספר החרדיים לבנות כלל אינם מחויבים ללמד אזרחות. בחטיבה העליונה, אזרחות היא מקצוע חובה לבחינות הבגרות, אולם רוב הבנות החרדיות אינן ניגשות לבחינות אלה אלא למבחנים חלופיים של מכון סאלד. בספטמבר האחרון, ככל הנראה בעקבות הגשת העתירה לביטול חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, פורסם חוזר מנכ"ל חדש המתווה תוכנית יסוד ייחודית לחינוך החרדי לכיתות א'־ח' ואינו מתייחס כלל ללימודי האזרחות.
"מחונכות לנחיתות"
"לא מדובר רק בלימודי אזרחות", טוענת פרי־חזן. "חינוך מוטמע דרך נורמות בבית הספר. ילדה בחברה החרדית רגילה מילדות לראות את עצמה כשולית וכנחותה. הרבה מהמסרים שעוברים במערכת הם מסרים מעצבי אישיות. הבנות לא לומדות תלמוד, הנחשב לספר ההלכתי החשוב ביותר, אלא רק תכנים שבתוך החברה החרדית נתפסים כפחות חשובים. הן בעצמן נתפסות כפחות חשובות".
פרי־חזן מתקוממת נגד הטענה כי הנשים החרדיות מעוניינות בהדרתן. לדבריה, הבעיה עמוקה ומוטמעת בבנות מגיל צעיר, ולכן בלתי סביר לדרוש מהן לקום ולצעוק נגדה. לטענתה, האחריות מוטלת על המדינה.
גם פרופ' אלמוג טוענת כי דרוש שינוי מהותי: "על המדינה לא להתנער מאחריות ולומר 'זה מה שהן רוצות, אנחנו לא מתערבים'. צריך לבחון מקרוב את השיטה שבה מתעצבת התודעה של הבנות האלו. האם אנחנו נותנים להן באופן אחראי כלים שהמדינה חושבת שצריך להקנות לילדים אחרים, שלא מוגדרים כחרדים. מהסתכלות כזאת, צריך להגיע למסקנות אופרטיביות".
