השטייניץ שעומד בינך לבין הפקיד

כאשר אתה מסתכל בעיני הפקיד שמסביר לך שמבחינת משרד המשפטים סבתא שלך לא מתה, אתה לא יודע מה להשיב. המושג "קפקאי" לא באמת מצליח למלא את החלל שנפער בין תעודת הפטירה שבידך לצג המחשב של הפקיד.

ולכן, כאשר אולצתי לחזור בפעם הרביעית ללשכת רישום המקרקעין בשביל הכנסת הערה פשוטה לרישום דירה, הסבלנות כבר פקעה. הרישום סודר רק הודות לאיש ארכיון חביב שמולו פרקתי את עצביי. הוא לקח אותי ביד, צילם את המסמכים, והסביר לי גם מה צריך לעשות איתם.

שנה בירוקרטית

אני מסכם כעת שנה שבה עקב התפתחויות משפחתיות עברתי חלק גדול מהבירוקרטיה שיש לישראל להציע. המקרה לא מיוחד, אבל מסתכם בשלוש מחלקות של משרד המשפטים; ארבעה ביקורים בבית המשפט לענייני משפחה, כולל ניסיונות תיווך עצמאיים בין מזכירות בית המשפט ללשכת הרווחה של עירייה גדולה שלא הצליחו לשלוח פקס זה לזה; מאמץ להבין מדוע בא כוח של משרד ממשלתי מתעלם מבקשה של שופט; שלוש פגישות במשרד הפנים ומי יודע כמה טלפונים, אי־מיילים ועוד.

בסיכום, נתקלתי בהרבה אי־סדר, עובדים שחוקים והתנהלות מתמיהה, שגרמו לי ולעמיתיי בתור להפסיד סבלנות ולמשק להפסיד הרבה כסף. זו הבירוקרטיה, על חלקיה הרעים - והיו גם טובים - שמנכ"ל משרד האוצר לשעבר חיים שני העריך ביוני האחרון שעולה למשק הישראלי לפחות 30 מיליארד שקל בשנה.

הסיבה שאני מספר את כל זה היא לא כדי לגרום לצקצוקי לשון. המגזר הציבורי צריך טלטלה, וזו צריכה להתחיל במערכת יחסי העבודה בו, שמונעת מבחינה מבנית רפורמה משמעותית בה, שגם תמנע תירוצים להמשך ההפרטה ולהמשך העסקת עובדי הקבלן.

בשנה וקצת האחרונות ניצל "כלכליסט" כמעט כל הזדמנות כדי לכתוב על העוול שגורמים לנו, לאזרחים, שר האוצר יובל שטייניץ ויו"ר ההסתדרות עופר עיני. השניים הטיחו זה בזה האשמות והפגינו קשיחות מחשבתית כדי לא לקבל החלטות קשות - הכנסת עובדי הקבלן וצורות העסקה פסולות אחרות כעובדים מן המניין מצד אחד, והסכמה לגמישות ניהולית, כזו שתאפשר למנהלים לתמרץ, לנייד, לנהל באמת ואף לפטר עובדים במקרים מסוימים, מצד שני.

על הדרך, רצוי היה אם גם מתחילים לתכנן רפורמה מקבילה במבנה השכר המעוות במגזר הציבורי. עיני כבר הסכים לדון בנושא ב־2008 ושטייניץ דיבר על גמישות ניהולית אי שם בסוף 2010, אך כלום.

עיני ושטייניץצילום: חיים צח

התסריט הלא דמיוני

לאוצר דווקא היתה ברירה. בשיחות רקע עם כמה מבכירי המשרד הועלתה הצעה שהיתה עשויה לשנות את כל מהלך השיחות בין המשרד להסתדרות בנושא. האוצר יכריז בפומבי כי הוא בעד העסקת עובדי קבלן במגזר הציבורי ובעד הפסקת צורות העסקה שמגדירות מחדש את מושג הקומבינה, אך רק תמורת גמישות ניהולית.

אפשר לתאר מה היה קורה אם האוצר היה אומר לעיני: "בוא נקבע מו"מ תחת פיקוח בית הדין לעבודה, ונדבר על איך לשפר את השירות לציבור ואת מעמד העובדים". מהלך כזה היה גם נותן לאוצר יתרון טקטי במו"מ, שכן זו הצעה שקשה לסרב לה. התקשורת, הציבור ובית הדין לעבודה לא היו נותנים לעיני לשבות או להתעלם מההצעה וכולם היו מרוויחים.

זה לא קרה. הבכירים שאיתם דיברתי אמרו שאני צודק, שהנושא עלה בעבר ושידאגו להעלותו שוב. כלום לא יצא מזה. אך יש לשים לב להנחה הסמויה - התנאי ההכרחי להוצאת התוכנית לפועל: האוצר צריך באמת לרצות לנהל מו"מ לגמישות ניהולית או להפסקת ניצול עובדי הקבלן. לאור הנ"ל, אני בספק אם ההנחה הזו מתקיימת במציאות. באוצר כנראה לא רוצים, כי הם יודעים שהאידיאולוגיה שמנחה אותם היא זו של הפרטה, מיקור־חוץ, עבודות קבלן. זו כנראה סיבת העומק לסירוב המתמשך שלהם.

ולכן, בפעם הבאה שאתם עומדים בדרך לפקיד מרוט עצבים, חשבו על שר האוצר והאידיאולוגיה שלו. היא שעומדת ביניכם לבין הפקיד.