חוב בעירבון מוגבל
יחס החוב־תוצר של יפן הוא 200% ובאיטליה הוא 120%. אז למה מצבה של איטליה קשה יותר?
"הייתי בשבוע שעבר בלונדון ואפשר ממש להרגיש שם את המיתון. אתה רואה חנויות שהיו אמורות להיות פתוחות בערב הכריסמס, וכעת הן סגורות", כך סיפר לנו המשנה למנכ"ל בנק לאומי פרופ' דני צידון, במהלך ראיון שערכנו איתו לפני שלושה שבועות. אני, אמרתי לצידון, ראיתי מציאות הפוכה כשביקרתי בספרד השנה, שם לא היה אפילו רמז לכך שמדובר במדינה שבה כל אדם חמישי הוא מובטל.
"יש הרבה דברים במדינות האלה שאנחנו לא מבינים", ענה צידון. "אם תסתכל על שיעור התעסוקה בספרד במקום על שיעור האבטלה במדינה, תגלה שהוא מאוד דומה לשיעור התעסוקה בישראל. נכון שיש שם הרבה מובטלים צעירים, אבל אם נספור את החיילים בצה"ל כמובטלים - נגיע לאותם נתונים. לכן אני מאוד זהיר בשימוש במספרים".
בהמשך הראיון עלה שוב נושא ההתייחסות לנתונים הסטטיסטיים. צידון נשאל מדוע יחס חוב־תוצר של 200% ביפן מעורר פחות דאגה מאשר יחס חוב־תוצר של 120% באיטליה. "אפשר להתייחס לחוב היפני כאל התחייבות של פנסיה תקציבית של ממשלת יפן לאזרחיה", הוא הסביר. "החוב הממשלתי הזה מוחזק על ידי היפנים, וזו בעצם הפנסיה שלהם". באיטליה, לעומת זאת, חלק גדול מהחוב הלאומי מוחזק על ידי גופים זרים.
מבנה החוב הממשלתי של ישראל מזכיר את מבנה החוב היפני: 82% מכלל החוב הישראלי הוא חוב פנימי של הממשלה לאזרחיה. כמעט שליש מהחוב הפנימי הוא חוב לא סחיר לגופים המנהלים את החיסכון הפנסיוני, שמחזיקים גם בחלק לא מבוטל מיתרת החוב הסחיר. ההסבר העיקרי לכך, מעבר לסיפור ההיסטורי של איגרות החוב המיועדות, הוא תופעת "ההטיה הביתית" (Home Bias) - הנטייה הטבעית של המשקיעים לרכוש איגרות חוב של הממשלה המקומית. מסיבה זו, עלייה אפשרית בהיקף החוב הממשלתי, שתתורגם לעלייה ביחס בין החוב לתוצר, הרבה פחות מדאיגה אצלנו מאשר, נניח, במדינות האיחוד האירופי.
לשר האוצר יובל שטייניץ מומלץ גם כן להתייחס בשמץ של ספקנות וחשדנות לנתונים הכלכליים היבשים, ולהפנים שלא בכל פעם שבה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדווחת על ירידה קלה בשיעור האבטלה, צריך לחגוג בהתלהבות את נס התקציב הדו־שנתי. באותה מידה גם אין צורך לאיים כל פעם מחדש שאם הגירעון בתקציב יגדל, חברות דירוג האשראי צפויות להפיל עלינו קטסטרופה.
