פערים נוצרים או נעצרים בתור להשכלה הגבוהה

לארצות הברית יש בעיה עם עניין העוני. כ־48% מכלל האמריקאים נמצאים מתחת לקו העוני או קרובים אליו. למעשה, הם יכולים להרכיב לבדם את המדינה העשירית בגודלה בעולם.

כולנו מכירים את הטיעון המפורסם שלפיו שיעור העוני הגבוה בארה"ב הוא רק תוצר לוואי של הכלכלה התחרותית. אילו באמת היינו רוצים פחות עניים, כך טוענים, לא היתה לנו ברירה אלא ללכת לפי המודל האירופי, שמשמעותו צמצום העוני באופן "מלאכותי" על ידי שורה של תקנות שחונקות את הפריון.

אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שעוני הוא מחיר בלתי נמנע שחייבים לשלם כדי לנהל כלכלה תחרותית - וזו הבעיה המהותית שלנו. ההנחה הזו לגמרי לא מבוססת. למעשה, יש לנו כל כך הרבה עניים בדיוק משום שאנחנו מנהלים כלכלה לא תחרותית. השוק החופשי שאנחנו כה אוהבים משמש בעיקר כאמצעי הסוואה לכלכלה שמשרתת רק את העשירים.

זו אמנם הצהרה בוטה, אבל היא לא חסרת בסיס. תחשבו, למשל, על הקשר בין השכלה לתעסוקה. יש שיעור אבטלה גבוה בקרב עובדים בעלי השכלה נמוכה, מפני שמדובר במספר גדול של אנשים שמתמודדים על כמות מצומצמת של משרות. למעשה, בארה"ב יש עודף גדול בעובדים בעלי השכלה נמוכה, ולכן שיעור האבטלה עולה וגם מביא להורדת השכר במשרות המעטות שרלבנטיות לבלתי מיומנים.

יריד תעסוקה בקליפורניה. ככל שיורד מספר המשכילים, יורד השכר במשרות לחסרי השכלהצילום: בלומברג

הדרך שבה מצליחים לשמר את "פער האבטלה" הזה היא הגבלת הגישה לחינוך איכותי, באמצעות הטלת מכסות על מספר הסטודנטים המתקבלים למוסדות להשכלה גבוהה. אם אנחנו באמת מעוניינים להפחית את אי־השוויון בהכנסות בארה"ב, עלינו להפסיק להנהיג מדיניות של קיצוב במספר התארים שאנחנו מוכנים לחלק, ולהגדיל את מספר העובדים המשכילים.

מדיניות המכסות הזו בהשכלה הגבוהה מצמצמת הן את ההיצע של בוגרי הקולג' שיוצאים לשוק והן את הביקוש לסטודנטים מצד המוסדות להשכלה גבוהה. אוניברסיטת סטנפורד, למשל, לא מנסה לענות על הביקוש הגובר ללימודים בה על ידי מקסום מכסת הסטודנטים שהיא מסוגלת להכיל. אם אוניברסיטאות העילית היו מנסות להגדיל את מספר הסטודנטים שהן מוכנות להכניס בשעריהן, היה נעלם ההחזר המנופח על ההשקעה שהן רושמות.

האם כך פועל שוק תחרותי? ממש לא. כשהביקושים למכוניות היברידיות עלו באופן דרמטי, למשל, יצרניות הרכב בארה"ב לא הקימו "ועדות קבלה" שעסקו בהערכת כישוריהם של הקונים הפוטנציאליים. במקום זאת, הן הגבירו את הייצור. כל כך התרגלנו למדיניות הקיצוב הזאת בהשכלה הגבוהה עד שאנחנו לא מבינים את עומקו של כשל השוק שקיים פה.

צווארי הבקבוק החינוכיים משנים את גודלן היחסי של אוכלוסיות המשכילים והלא משכילים: הם מגנים על המשכילים מפני תחרות, כך שהשכר שממנו נהנים בעלי ההשכלה הגבוהה מנופח באופן מלאכותי. ומצד שני, הם גם יוצרים מעמד מנופח של עובדים מעוטי השכלה, וכך מנמיכים באופן מלאכותי את השכר שלהם ומעלים את שיעור האבטלה בקרבם.

שיעור העוני ואי־השוויון בארה"ב היה יכול להיות נמוך יותר אילו היינו מגדילים את מכסת הסטודנטים שמוסדות ההשכלה הגבוהה מוכנים לקלוט. הגיע הזמן שנחשוב האם שוק עבודה שרק מייצר עוני נוסף, יוכל לעבור את מבחן הערכים שלנו.

סדרת מאמרים מה–Boston Review, מיוחד ל"כלכליסט"

הכותב הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת סטנפורד