• תפריט
אקדמיה

חתן פרס נובל לפיזיקה תוקף את מערכת החינוך הישראלית: "בדרך הזו, אל תצפו לעוד פרסי נובל"

פרופ' דיוויד גרוס מודאג מעתיד האקדמיה בישראל, שבה למד עד שיצא לדוקטורט בארה"ב. "פרסי הנובל שישראלים מקבלים היום הם צילום של פני המדע לפני 30 שנה. זה לא יחזור על עצמו, אם הממשלה תמשיך להרעיב את האוניברסיטאות והחוקרים"

"ישראל היא סיפור מדהים במובנים רבים, ומבחינה אקדמית, אינטלקטואלית ומדעית היא מדהימה ממש. לא מזמן למדתי כמה מייסדי המדינה היו בעלי חזון - וגם כשישראל היתה ענייה ונאבקה על מקומה מבחינה פוליטית וצבאית, היו להם השראה וחזון להפוך אותה למרכז של עשייה מדעית, השכלה גבוהה ותרבות. אנשים כמו בן־גוריון השקיעו כספים שלא היו להם כדי להקים אוניברסיטאות ברחבי הארץ, ויצרו יותר אנשים מוכשרים ממה שנדרשו. זה לא מפתיע שפירות המאמצים הבשילו לפרסי נובל", אומר פרופ' דיוויד גרוס, המעוטר בפרס נובל לפיזיקה משנת 2004, המבקר השבוע בישראל. "זה סיפור מדהים, אבל לדאבוני זה סיפור שהמנהיגות של 20 השנים האחרונות לא ממשיכה".

 

את הביקורת שלו גרוס אינו מטיח ללא היכרות מוקדמת עם האקדמיה הישראלית. למעשה, מגיל 13 ועד לסיום לימודיו לתואר השני באוניברסיטה העברית - הוא התגורר בישראל, ונהנה מאותה השקעה ישנה בחינוך שאותה הוא מהלל. "הרמה של המנהיגות היום לא משתווה לזו של דור המייסדים. הם הזניחו את המורשת בצורה מבישה, והם חיים על זרי הדפנה של העבר", הוא אומר בנחרצות. "עצוב לי מאוד לראות מה קורה בישראל ב־10–20 השנים האחרונות. ישראל עשירה, התוצר המקומי שלה כמעט הכפיל את עצמו בעשור האחרון, היא צולחת את המשבר הכלכלי בקלות ועוד צומחת ממנו - אבל הממשלה מרעיבה את האוניברסיטאות ואת החוקרים, ומתייחסת לסטודנטים באופן גרוע יותר מבכל מדינת עולם שלישי שאני מכיר. זורקים לפח את כל מה שנוצר בכזו הקרבה. מאוד עצוב לראות את זה".

 

פרופ' דיוויד גרוס פרופ' דיוויד גרוס צילום: נועם מושקוביץ

 

"מובן לי שלמי ששולט במדינה זה לא ממש מפריע, כי הוא חי על חשבון העבר: המוחות, החינוך ומוסדות המחקר שיצרו פעם", מוסיף פרופ' גרוס. "יש בישראל הרבה אנשים חכמים והרבה מוסדות מחקר טובים, יש גם הרבה תרומות ופילנתרופיה, אבל מבחינת תשתיות והוראה המצב באוניברסיטאות גרוע".

 

גרוס הוא מנהל מכון קאוולי לפיזיקה תיאורטית באוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה, וכן עומד בראש בית הספר השנתי לפיזיקה עיונית במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית. גרוס עוטר לאורך השנים בשורה של פרסים יוקרתיים, אך גולת הכותרת הגיעה בשנת 2004, אז זכה בפרס נובל לפיזיקה. הוא הוענק לו בזכות מחקר שערך עם שני מדענים נוספים, והסביר את אופיו של הכוח הפועל בין הקווארקים - חלקיקי היסוד המרכיבים את גרעין האטום. כבן למשפחת חתני פרס נובל הוא מאושר בהצלחתם של עמיתיו המעוטרים מישראל, אך אינו בטוח שהעתיד המחקרי הישראלי יוכל להניב פרסים דומים.

 

"מצוינות אינה מטרה"

 

"פרסי הנובל המחולקים היום מבוססים על עבודה שבוצעה לפני שנים רבות, לכן הפרסים משקפים את מצב המדע בישראל כפי שהיה. הפרסים המחולקים כיום מהווים צילום סמלי של פני המדע לפני 20–30 שנה. איננו יכולים לצפות לחתני פרס נובל ישראלים נוספים, אם נמשיך בדרך הזו. ההצלחה תלויה בסטודנטים צעירים ומבריקים שרוצים לעבוד במדע ומרגישים שזהו תחום מכובד. ההזדמנויות הקיימות בתחום נמצאות בחו"ל ולא כאן, ורבים מהאנשים הטובים ביותר עוזבים ולא חוזרים".

 

את ביקורו הנוכחי בישראל עורך גרוס לרגל ההתכנסות השנתית של בית הספר לפיזיקה במכון ללימודים מתקדמים, והוא עתיד להשתתף בטקס השקת מרכזי המצוינות שייערך הערב בנוכחות ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החינוך גדעון סער. תוכנית מרכזי המצוינות כוללת הקמה מדורגת של יותר מ־20 מרכזים כאלה במהלך השנים הקרובות בתחומי מחקר שונים, ובעלות של 1.35 מיליארד שקל. המימון מתחלק באופן שווה בין הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת), שותפים אסטרטגיים לפרויקט, דוגמת קרנות, והמוסדות הזוכים. גרוס אמנם תומך ביוזמת מרכזי המצוינות - שאמורים להשיב ארצה חוקרים שעזבו - אך הוא גם אינו חוסך בביקורת.

 

 

"החזרת מדענים מחו"ל צריכה להיות התוצאה של המצוינות, ולא המטרה. לא תהיה מצוינות אם המטרה היחידה שלך היא להחזיר אנשים ארצה", אומר פרופ' גרוס. "החזרת אנשים היא תוצאה אוטומטית כשיש לך משהו שאנשים רוצים לשוב אליו. גם האנשים שנמצאים פה היו רוצים שיהיה להם משהו שהם מעוניינים לחיות בתוכו. המצוינות עצמה צריכה להיות המטרה, ולא רק במדעים הקשורים לטכנולוגיה אלא גם במדעי הרוח. סיפורי הזוועה ששמעתי על המתרחש כיום בספרייה הלאומית, למשל, הם ההפך הגמור מהסיפורים המדהימים מראשית המדינה על הסטת משאבים חיוניים לשימור מורשת מדעי הרוח. ההזנחה הניכרת כיום היא טרגדיה. בכל מקרה, לא די בכמה מוחות טובים, יש צורך במאות אלפים של אנשים בעלי חינוך טוב כדי לקיים כלכלה מודרנית".

 

"אין כסף למתרגלים"

 

על הנייר, שיעורי ההשקעה של ישראל במחקר ופיתוח (מו"פ) הם מהגבוהים בעולם. עם זאת, בפועל אחוז גדול מהשקעה זו הולך לצבא, וחלק נכבד מהסכום מגיע מהתעשייה הפרטית - בניגוד למדינות רבות שבהן עיקר ההשקעה היא ממשלתית. "המחקר והסטודנטים הם הסובלים הגדולים. עמיתים שלי מספרים שבאוניברסיטה העברית אין להם מקום לנהל את הקורסים, אין להם כסף לשלם סכומי כסף זעירים למתרגלים שיבדקו את התרגילים, ואין להם כסף לצייד את המעבדות. פירוש הדבר הוא שהפרופסורים חייבים לעשות את כל העבודה. כך לא תצליחו לייצר כישרונות אינטלקטואליים. ישראל צריכה להיאבק קשות רק כדי להישאר במקום".

 

במה אתה תולה את ההידרדרות?

"בקפיטליזם הבלתי מרוסן. האנשים שמנהלים את תעשיות ההייטק חיים על חשבון השקעות העבר. הם לא משקיעים בהשכלה גבוהה או במדע בסיסי, אך הם מרוויחים המון כסף. הם מאוד מאושרים וקצרי רואי, והממשלה מאפשרת ומשקיעה בדברים שמעניקים סיוע מיידי לתעשייה. מדעי הרוח בישראל מוזנחים עוד יותר מהמדעים, כי אין להם תועלת מיידית להייטק. מה שטוב במרכזי המצוינות הוא שהם מדגישים גם את מדעי הרוח.

 

"ללא תשתית למדעים הבסיסיים, לעולם לא תהיה טכנולוגיה טובה או יישומים מיידים. אנשים נכנסים למדעים לא כדי לשאול כיצד לבנות איזה טרנזיסטור משופר. הם צריכים לעשות זאת כי הם נמשכים לניסיון להבין את היקום. המעצמות המדעיות המתפתחות בעולם, דוגמת סין, הבינו שלא מספיק לעבוד בטכנולוגיה, אלא שחייבים להוביל ביצירת רעיונות חדשים במדע. צריך להשקיע במדע לא רק בשביל התשואות הכלכליות המיידיות".

 

באוניברסיטאות בארץ מבקרים את בתי הספר, שאינם מייצרים בוגרים מתאימים לעולם האקדמי.

"בהשוואה למצב לפני 50 שנה, אז סיימתי תיכון בישראל, המצב בבתי הספר נהיה הרבה יותר גרוע - בגלל כסף והשקעות. המדינה לא מייצרת מספיק אנשים בעלי כישורים, ולכן כל מי שמלמד מדעים יכול למצוא עבודה בשכר הרבה יותר גבוה מחוץ להוראה. בעיה דומה לזו קיימת בארצות הברית. הפתרון היחיד הוא לשלם משכורות גבוהות יותר למורים ולהפוך עבודה זו למכובדת".

 

"רכיב חשוב לביטחון"

 

פרופ' גרוס מתאר את עצמו כבעל זיקה חזקה מאוד לישראל. הוא הגיע ארצה עם הוריו בגיל 13, למד בתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים, ואת התואר הראשון והשני שלו בפיזיקה קיבל מהאוניברסיטה העברית. "אני מרגיש מחובר מאוד, ואני רוצה לעזור כמה שאני יכול. ישראל הפיקה הרבה תועלת מהקשרים הטובים שלה עם ידידיה בחו"ל, וזהו מרכיב חשוב מאוד לביטחונה", אומר גרוס. "במדינות אחרות שואלים אותי מדוע ישראל מצליחה וכיצד ניתן להידמות לה. אחת הסיבות היא כוונות טובות והיחסים הטובים עם יהודים ברחבי העולם, במיוחד בארצות הברית. אבל גם זה דורש הרבה מאמץ, ואסור לקחת את זה כמובן מאליו".

 

עד כמה אפשר לומר שמערכת החינוך בישראל דחפה אותך להגיע לאן שהגעת?

"אני הייתי בעל מניע פנימי. התחלתי להתעניין בפיזיקה בגיל 13, וידעתי שאני רוצה לעסוק בפיזיקה של חלקיקים. לא ידעתי מה זה, אבל ידעתי שאני רוצה להשתמש במוח שלי. נראה לי מרתק שאפשר להשתמש במוח כדי להבין את הטבע. אני לא רוצה להגיד משהו רע על המורים שלי, כי המורה שלי בפיזיקה מהתיכון עדיין בחיים - והוא היה מורה גרוע. אבל גם מורים גרועים יכולים להפוך למניע. בגללו הייתי לבדי במערכה, ובשלב מאוד מוקדם הבנתי שאם אני רוצה לדעת משהו, אני מסוגל ללמוד אותו לבד".

 

אז מה תפקידה של מערכת החינוך בעיניך?

"לתת את הכלים, את הסובלנות ואת ההזדמנויות. אתה לא יכול ליצור מערכת לייצור חתני פרס נובל. זו לא הגישה הנכונה. זו תופעת לוואי".

 

 

 

כלכליסט באייפד - חוויה אינטראקטיבית שעוד לא נראתה בישראל

בטל שלח
    לכל התגובות