מחדל התמלוגים לא נגמר בים המלח

סאגת מימון קציר המלח בים המלח הגיעה אמש לסיום, כאשר הממשלה אישרה בישיבתה השבועית את ההסכם בין משרד האוצר וכיל. במסגרת ההסכם נקבעה גם העלאה של התמלוגים שאותם תשלם החברה למדינה.

לפי ההסכם, כיל תישא ב־80% ממימון קציר המלח, שהצטברותו יוצרת סכנת הצפה של המלונות באזור, וזאת בעלות של 3.04 מיליארד שקל. כמו כן התמלוגים שהיא משלמת יועלו מ־5% ל־10% על כל כמות אשלג שתמכור מעבר ל־1.5 מיליון טונות. שינוי זה יגולם בסכום של כ־175 מיליון שקל בשנה.

בישיבת הממשלה הוחלט במקביל להקים ועדה בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה והממונה על התקציבים באוצר, שתבחן את הצרכים של אזור ים המלח בהיבטי תעשייה, תיירות וסביבה. הוועדה, שתגיש מסקנות תוך 45 יום, תכלול גם את שר התיירות סטס מיסז'ניקוב והשר להגנת הסביבה גלעד ארדן. שניהם יפעלו להבאת הצעה לממשלה, להקמת קרן שתקבע את השימושים בכספים שיתקבלו מכיל.

לאחר ששר האוצר יובל שטייניץ והחשבת הכללית מיכל עבאדי בויאנג'ו הציגו את ההסכם בפני השרים בירך ראש הממשלה בנימין נתניהו את שניהם, ואמר כי "התוצאה היא מעבר לציפיות". מי שפחות התלהבו מן ההסכם והביעו את התנגדותם לו היו השרים ארדן ומיסז'ניקוב.

יש לציין כי הסכם הפשרה בין הצדדים לא הביא לביטולה של תביעת המדינה לקבל 265 מיליון דולר על הבעיות שהיו, לטענתה, באופן חישוב התמלוגים של כיל על פעילות מפעלי ים המלח מאז שנת 2000.

למרות זאת, ההסכם שאליו הגיעו המדינה וכיל פותר באופן נקודתי בעיה אחת וספציפית הנוגעת לאשלג שמקורו בים המלח. בדומה להמלצות ועדת ששינסקי ב־2010, גם ההסכם הנוכחי אינו מציע פתרון כולל לשאלת התמלוגים שעל חברות לשלם על שימוש במשאבי הטבע של המדינה. עד כה, נדמה כי המדינה מטפלת בבעיה זו בשיטת הטלאי אחר טלאי ואינה פועלת לגיבוש נוסחה קבועה וגורפת הנוגעת לשימוש במשאביה.

לבד מן הגז הטבעי, שלושה משאבים מרכזיים אחרים שבהם עושות חברות שונות שימוש, מוזנחים על ידי המדינה ומניבים לה תמלוגים נמוכים במיוחד. למעשה, לא תמיד המדינה אפילו גובה תמלוגים מן החברות המייבשות את משאביה. "כלכליסט" בחן שלושה משאבי טבע כאלה, ולהלן נתוניהם.

1. מים מינרליים החברות שואבות את מי המעיינות בלי תמלוגים, והצרכן משלם ביוקר

אחד העיוותים הקיימים במדיניות המיסוי על אוצרות הטבע של המדינה מצוי בשוק המים המינרליים המקומי. ענף זה מגלגל יותר מ־400 מיליון שקל בשנה, כשהרווחים שגוזרות לעצמן החברות - מי עדן, נביעות ועין גדי - נעים בין מיליוני לעשרות מיליוני שקלים.

אלא שהרווחים של שלוש החברות הפופולריות אינם קשורים בהכרח לטעם המיוחד של מי המותג שלהם. בפועל, לרווחיות זו תורמים בין השאר מחירי המים שקבעה המדינה לתעשייה, אשר נמוכים משמעותית מן המחיר הגבוה שגובה המדינה מהצרכן הביתי.

המחיר שאותו משלמות חברות המים למדינה, אם בצורת חשבון מים או אם בצורת היטל הפקה, עומד החל מאתמול על 6 שקלים למ"ק, כלומר 0.6 אגורות לליטר. מחיר המים לצריכה הביתית נע בין 8.63 ל־13.89 שקל למ"ק, כלומר 0.08 אגורות לפחות. את אותו הליטר מוכרות החברות לצרכן בבקבוק, בכ־6 שקלים - כמעט פי 1,000 יקר יותר מאשר מחיר המים לתעשייה. כל זאת לא מפריע לישראלים לרכוש כ־300 מיליון ליטר מים מינרליים בשנה.

המדינה, הנענית לביקושים, מגדילה מדי שנה את הקצאות המים לחברות המים המינרליים. הקצאת המים לתעשיית המים הזו בשנת 2011 עמדה על 957 אלף מ"ק, בהשוואה ל־320 אלף מ"ק בלבד בשנת 2000.

חברות המים המינרליים, ויחד איתן חברות המשקאות המוגזים וחברות נוספות המקיימות קידוחים עצמאיים לשאיבת מים, אינן משלמות תמלוגים למדינה, אלא רק היטל הפקה השווה לתעריף המים לתעשייה. כך נוצר מצב אבסורדי: לא רק שהציבור אינו מרוויח ממשאבים השייכים למדינה, אלא שהוא עוד משלם עליהם ביוקר.

2. חול המדינה עומדת לאבד מאות מיליוני שקלים על החול בנמלי חיפה ואשדוד

החול הישראלי נעלם מן המפה. המשאב הבסיסי הזה, שלכאורה מצוי בכל חוף ועל כל גבעה בנגב, משמש חומר לבנייה, וצריכתו נאמדת בשנים האחרונות ב־14 מיליון טונות בשנה. הדיונות במישור החוף היו עד לאחרונה המקור העיקרי לאספקה, היות והחול של אזור זה נחשב לבעל איכות גבוהה. בנוסף, תעשיית הבטון בארץ הותאמה לחול החופי, משום היותו חול קל לכרייה, מוכן לשימוש ללא עיבוד נוסף ונגיש מאוד לאזורי הצריכה. אלא ששנים של כריית חול במישור החוף גרמו למחסור גדל והולך במשאב בסיסי זה באתרי כרייה באזור. הארץ מתייבשת, גם מחולותיה.

משרד התשתיות הלאומיות מופקד על תחום כריית החול באמצעות המפקח על המכרות, שבסמכותו להוציא רישיון לכרייה. לצורך קבלת הרישיון יש לקבל את הסכמת בעל הקרקע, ובמרבית המקרים מדובר במינהל מקרקעי ישראל. מועצת המינהל קבעה מדיניות בדבר מתן הרשאות וזיכיונות לכרייה וחציבה של חומרי חציבה וחול מן הקרקע, שלפיה בעל ההרשאה ישלם תמלוגים למדינה של 2%.

אולם, לא תמיד מועברים כספים לקופת המדינה על השימוש בחולותיה. במקרה של כריית חול מהים, למשל, לא קיים כל הסדר לתשלום תמלוגים.

לצורך פרויקטים תשתיתיים בנמלים חיפה ואשדוד, חברת נמלי ישראל מבצעת כרייה של חול מהים. על פי התוכניות להקמתו של נמל המפרץ בחיפה, יש צורך בכ־13 מיליון מ"ק של חול למילוי הרציף. כ־6 מיליון מ"ק יכולים להיכרות מתוך תחומי התוכנית, בעוד שאת היתרה מבקשת חברת נמלי ישראל לכרות בתחום המפרץ מצפון לשובר הגלים.

לפי מסמך שפרסם השר להגנת הסביבה גלעד ארדן, העלות המוערכת של חול זה עומדת על 150 מיליון שקל בנמל חיפה וסכום זהה בנמל אשדוד - סכומים אשר אינם מיועדים להגיע אל הציבור. יש לזכור כי הנמלים החדשים האלה אמורים להיות נמלים פרטיים, ובכך מעניקה בעצם המדינה מתנה בגובה 300 מיליון שקל ליזמים פרטיים.

3. פוספטים כיל עושה קופה כבר שנים, ולמדינה נשארים רק הפירורים

רותם אמפרט, חברה־בת של כיל, עוסקת בהפקת פוספט ובייצור חומצה זרחתית. רשימת מוצריה כוללת דשנים על בסיס פוספט לחקלאות וחומצות לתעשיות המזון והתרופות. בין השאר, החברה מפעילה מכרות לכריית פוספטים מסלעים. הכרייה עצמה מתבצעת על פי זיכיונות המוענקים מעת לעת על ידי השר לתשתיות לאומיות מכוח פקודת המכרות. על כריית הפוספט מחויבת רותם אמפרט לשלם למדינה תמלוגים בגובה 2%, לפי מתכונת החישוב הקבועה בפקודת המכרות.

מתכונת חישוב התמלוגים עודכנה בפברואר 2010 במסגרת הסכם פשרה שהסדיר את כל המחלוקות הנוגעות לתמלוגי העבר ולנוסחת התמלוגים העתידיים. במסגרת הליך הגישור נקבע כי אחת לחמש שנים, החל משנת 2000, יחושב הערך הבסיסי לטונה פוספט גולמי לצורך התמלוגים. בעקבות זאת, חושב תמלוג בסיסי של 8.76 סנט לטונה לשנים 2005–2009, זאת בצמוד למחיר סלע הפוספט. בהתאם לכך, ב־2009 עמד התמלוג המוצמד לערך סלע פוספט על 26.34 סנט לטונה, כשב־2010 הודיע משרד התשתיות כי גובה התמלוגים יעלה ל־44.3 סנט לטונה.

כדי להבין מעט את הפער האדיר בין ההכנסות לתגמול, די להתבונן בנתון הבא: בשנת 2010 עמד הרווח הנקי של כיל מהפקת פוספטים על יותר מ־108 מיליון דולר. על אותם פוספטים שילמה החברה, המחזיקה כאמור ברותם אמפרט, תמלוגים שוליים של 3.3 מיליון דולר בלבד.

מפעל רותם אמפרט. רווח של 108 מיליון דולר לכיל ב-2010 צילום: חיים הורנשטיין

4. המשאב שטופל: גז טבעי בעקבות ששינסקי גדל נתחה של המדינה מרווחי הגז ל־60%

לאור תגליות מאגרי הגז הטבעי בים התיכון, בשטח ישראל, הוקמה ב־2010 הוועדה לבחינת המדיניות הפיסקאלית בנושא משאבי הנפט והגז בישראל, הידועה בשם ועדת ששינסקי. לאחר כמעט תשעה חודשים של דיונים, מאבקים, לחצים ואיומים, הגישה הוועדה את מסקנותיה. היא מצאה כי יש מקום להעלות את הכנסות הממשלה מהגז (Government Take).

הוועדה המליצה שלא לשנות את התמלוגים שמשלמות חברות הגז, בגובה 12.5%, אך להטיל מס של 20%–50% על כל פרויקט ולבטל הטבת מס שהוענקה לתגליות הגז עד כה. חוק מיסוי רווחי נפט, המבוסס על המלצות הוועדה, אושר בכנסת במרץ האחרון. בסך הכל, בעקבות המלצות הוועדה, עלה נתח המדינה ברווחי הגז מפחות מ־30% ל־52%–62%.

אימוץ מסקנות ועדת ששינסקי מהווה דוגמה לאופן שבו יכולה המדינה - למרות התנגדות ולחצים מצד הטייקונים ובעלי ההון - לשמור על זכויות הציבור במשאבי הטבע.