• תפריט
מוסף מנהלים דצמבר 2011

כלכלן, יהודי וסטנדאפיסט נכנס לבר

ד"ר יורם באומן הבין שלא ייצא לו הרבה ממשרה חלקית כמרצה לכלכלה, אז הוא הפך ל"כלכלן הסטנד־אפ הראשון והיחיד בעולם" והתחיל לפרסם ספרי קומיקס שמסבירים את יסודות הכלכלה גם לילדים. בזמנו החופשי הוא חוקר איך אפשר להשתמש בשוק החופשי כדי לעצור את ההתחממות הגלובלית

טלי שמיר 10:3728.12.11

יורם באומן (אין קשר לפרסומאי הישראלי) מצא לעצמו נישה חדשה ורווחית למדי. באומן הוא "כלכלן הסטנד־אפ הראשון והיחיד בעולם", כפי שהוא מכנה את עצמו. "אחד היתרונות בלהיות כלכלן הוא שיש לך את הזכות להנמיך ציפיות", מסביר באומן (38) רגע לפני שהוא עולה על הבמה במועדון סטנד־אפ בטורונטו, "כלכלנים תמיד מניחים שבני אדם יעשו את הדבר האנוכי ביותר. אם הם לא - אם נגיד הם נותנים כסף לצדקה או משהו כזה, הכלכלנים מתלהבים. באמריקה תמיד מתלוננים על זה שרק כ־50% מהאנשים מצביעים בבחירות, אבל התגובה של כלכלנים לזה היא 'וואו, 50% מהאנשים הצביעו, זה מדהים'!".

 

למרות הציפיות הנמוכות, עסקי הקומדיה של באומן צומחים לא רע בכלל. תת־הז'אנר שהמציא הדוקטור לכלכלה כמעט בטעות לפני שבע שנים הפך לאחרונה לעיסוקו המרכזי - הוא מוזמן להופיע בכל העולם ויהפוך בשנה הקרובה לסטנד־אפיסט כלכלי במשרה מלאה. הדיי ג'וב שלו עד עכשיו היה פרופסור וחוקר כלכלה סביבתית במשרה חלקית באוניברסיטת וושינגטון, ובין השאר פרסם ספר על מסי זיהום סביבתי ומחקר שמוכיח שסטודנטים לכלכלה קמצנים יותר מסטודנטים למקצועות אחרים. ב־2010 הוא פרסם ספר קומיקס שמלמד מיקרו כלכלה ("קשה למצוא עליצות וכלכלה באותו מקום, אבל לספר הזה יש הרבה משניהם" כתב עליו זוכה פרס נובל אריק מסקין), שזכה להצלחה גדולה, ובינואר יראה אור הספר השני בסדרה, שיתרכז במאקרו.

 

 

יורם באומן. לא בדיוק ג'רי סיינפלד יורם באומן. לא בדיוק ג'רי סיינפלד

חייבים להודות: הבחור הרזה והממושקף הזה הוא לא בדיוק ג'רי סיינפלד או לואי סי.קיי. בסרטוני הווידיאו של ההופעות שלו הוא נראה קצת כמו חנון מבוהל שמספר בדיחות כבדרך אגב (זה חלק מהקסם שלו) והבדיחות שלו לא תמיד עוברת את רף מביני העניין ("המתכון הכלכלי לביצה מקושקשת: מצא מחבת גדולה עם מעטפת קמורה") אבל בהתחשב בכך שפעמים רבות הוא מצליח בכל זאת לעורר שאגות צחוק ומחיאות כפיים סוערות בתחום שלרוב מתמחה בלהרדים ולבלבל את הקהל - זהו הישג מרשים בהחלט.

 

מה מצחיק בכלכלה?

"בדיחות לא תמיד עובדות. כשהן לא עובדות אתה פשוט ממשיך לזרוק דברים עד שאתה מוצא משהו שנדבק, שזה בעיקרון אותו דבר שעושה משרד האוצר"

 

באומן לא פועל בחלל ריק. כלכלה "ידידותית למשתמש" הפכה בשנים האחרונות למצרך מבוקש בכל העולם, כשאת המגמה מוביל רב־המכר ההיסטרי "פריקונומיקס", שהצליח לחתן את מדע הגרפים והמספרים היבשים עם נושאים כמו מתאבקי סומו וסוחרי סמים. אבל באומן הוא עדיין, כך נראה, האדם היחיד בעולם שמתפרנס מלצחוק על כלכלה.

 

למה אנשים רוצים בכלל לשמוע בדיחות על כלכלה?

"דברים שנמצאים בעיתונים הם תמיד נושא טוב לקומדיה, אבל ברגע שהכלכלה התרסקה זה התעצם", הוא אומר, "הפסדתי כסף, הרבה אנשים הפסידו כסף, והיה משהו משחרר בלהיות בחדר אחד עם אנשים שנמצאים במצב דומה ולהיות מסוגלים לצחוק על זה. אתה פתאום מבין שאתה לא הטיפש היחיד. האופציה השנייה היא לשבת לבד במטבח, להחזיק את הראש בין הידיים ולחשוב 'איזה אידיוט אני, איך לא ראיתי את זה מגיע'. עדיף לצחוק".

 

"הייתי לאחרונה בסין", הוא מספר במופע שלו, "עכשיו, כולם יודעים שלסין יש איזה טריליון דולר באיגרות חוב אמריקאיות והם לא מאוד שמחים מזה. פטפטתי עם איזה בחור סיני והוא אמר לי 'אל תדבר אתי על האג"חים האלה, אנחנו מבואסים שמכרתם לנו אותן'. אמרתי לו: 'זה מעניין, כי באמריקה אנחנו מבואסים שקניתם אותן' - מנקודת המבט של האמריקאים זו מניפולציה בערך המטבע. בסוף זה נגמר בזה שאמרתי לו שאני נורא מתנצל שסין קנתה את כל איגרות החוב האלה, ושאם הייתי יכול לחזור אחורה בזמן הייתי מייעץ לה להשקיע במקום בטוח יותר. אולי באירופה".

 

כמו להרבה מהסטנדאפיסטים הגדולים, גם מאחורי הבדיחות של באומן מסתתר רקע לא מצחיק בכלל. "אבא שלי איבד את כל המשפחה שלו בשואה. אחרי מלחמת העולם השנייה הוא הגיע למחנה פליטים ובשנת 1945 הוברח לפלשתינה", הוא מספר, "הוא היה בקיבוץ ובצבא ועזב את ישראל באמצע שנות החמישים. אחרי הצבא הוא עבד כפועל פשוט בחיפה והציעו לו מלגה באוניברסיטת ברלין. הוא חזר לגרמניה וראה שם את כל החיילים הזרים, הוא ראה שהאמריקאים תמיד צוחקים ונהנים, אז הוא החליט לנסוע לאמריקה. באמריקה הוא פגש את אמא שלי, נולדו להם שני ילדים ואמא שלי מתה כשהייתי בן ארבע. אבי הקדיש את החיים שלו לגידול שלנו.

 

"ההורים שלי, כמו הרבה הורים אמריקאים, רצו שלילדים שלהם יהיה מה שלהם לא היה", הוא מספר, "להם לא היו שמות מוזרים, קראו להם ג'ואל והולי, אז אנחנו זכינו להיות יורם ויובל".

 

היית ילד מצחיק?

"הייתי ילד חנון. הייתי טוב מאד במתמטיקה ורציתי להיות מורה במשך תקופה ארוכה. אחרי שלקחתי כמה קורסים בקולג' התחלתי להתעניין בכלכלה, בעיקר במסים סביבתיים ובמסי פחמן. הרצון להשתמש בכלים כלכליים כדי לשמור על הסביבה ריתק אותי ומרתק אותי עד היום. אחי תמיד אומר שלא היה צפוי שהפכתי לסטנדאפיסט, אבל אנירוצה להאמין שהייתי ילד די מצחיק. עשיתי כמה הופעות מצחיקות בתיכון, היו כמה רמזים".

 

 

האחים באומן גדלו בדירה קטנה בסן פרנסיסקו, שבה אביו גר עד היום. האב, מתוך עיקרון, מעולם לא קנה טלוויזיה. "כשאמרתי לאבא שלי שאני עומד לעשות סטנד־אפ הוא אמר לי: 'יורם, תהיה הגיוני - תן לי שם של יהודי אחד שאי פעם הצליח בתור סטנדאפיסט", הוא צוחק, "מישהו אמר לי פעם שאפילו שאני חושב שאני מאוד מיוחד כי אני עושה סטנד־אפ על כלכלה, אני למעשה הדבר הכי סטראוטיפי שאפשר לחשוב עליו: יהודי שהוא כלכלן שעושה קומדיה".

 

מה כלכלי בסטנד־אפ?

"אם אתה מסרב למכור את הילדים שלך כי אתה חושב שייתכן שהם יהיו שווים יותר מאוחר יותר - אתה כנראה כלכלן. אם אתה חושב שביקוש והיצע היא תשובה נאותה ל'מאיפה באים תינוקות לעולם' – אתה כנראה כלכלן"

 

לסטנד־אפ הוא התגלגל די במקרה. זה קרה אחרי שב־2004 כתב מאמר פארודי על ספר לימוד הכלכלה הפופולרי ביותר בארצות הברית, "יסודות הכלכלה" של גרגורי מנקיו. "למדתי לתואר שני וכתבתי את זה סתם כדי להוציא קיטור", הוא נזכר, "המאמר פורסם במגזין להומור מדעי שעורך מדי שנה כנס גדול. בשנת 2004 הם עשו את זה בסיאטל, שזה די קרוב לאיפה שאני גר, אז הגעתי לשם והצגתי את המאמר. כל כך נהניתי שהחלטתי להתחיל ללכת לערבי מיקרופון פתוח במועדון סטנד־אפ". ההרצאה על ספרו של מנקיו הפכה מאז ללהיט יוטיוב, עם קרוב למיליון צפיות.

 

"הדבר הנהדר בסטנד־אפ הוא שאין 'מחסומי כניסה' כפי שאנחנו נוהגים לומר בכלכלה: אתה לא צריך שום דבר - אתה פשוט צריך ללכת לערבי מיקרופון פתוח ואתה מקבל שלוש דקות בדיוק כמו כל אחד אחר. גיליתי שאנשים רוצים לשמוע בדיחות כלכלה, אז פיתחתי מופע עם גוון כלכלי ובסביבות 2007 התחלתי לעשות הופעות ממש".

 

העובדה שכלכלה נתפסת כתחום משמים שבינו לבין קומדיה אין דבר במשותף היא בעיניו יתרון: "זה מעולה לקומדיה, כי בקומדיה אתה צריך סטריאוטיפ חזק לשחק איתו. הסטראוטיפ על כלכלנים הוא שאנחנו חולי כסף, אנוכיים ומשעממים. יש לי למשל בדיחה על זה שאנחנו הכלכלנים לא קוראים סיפורים אנושיים, אנשים לא מעניינים אותנו".

 

כלכלה משעממת בעיניך?

"רק לפעמים. יש דברים שאני מבין בהם טוב מאוד ודברים שאני לא מבין כל כך טוב, וכמו כולם, זה מאוד מנחם וקל לעבור מ'אני לא מבין' ל'זה פשוט משעמם'. מפני שאני מתרכז במיקרו, המאקרו כלכלה קשה בשבילי - קשה לי יותר להבין או להסביר אותה, ולכן קשה לי יותר לספר עליה בדיחות. במופע אני אומר שכל המאקרו כלכלה היא פשוט בלה בלה בלה".

 

מה ההבדל הגדול מבחינתך בין מיקרו כלכלה למאקרו כלכלה?

"מיקרו כלכלנים הם אנשים שטועים בדברים ספציפיים, מאקרו כלכלנים טועים באופן כללי. כלכלני מאקרו צפו תשעה מתוך חמשת המיתונים האחרונים".

 

 

מה מוסרי בסטנד־אפ כלכלי?

"לשאול אותי על מאקרו כלכלה זה כמו לשאול מישהו שעובד בבנק איך באמת עושים כסף"

 

ברגע של רצינות הוא מסביר שלדעתו הדימוי המשעמם של כלכלה קשור גם באופן שבו נהוג ללמד אותה. "אנחנו מבלים המון זמן בלדבר על הגרפים האלה בלי לדבר מספיק על סיפורים אנושיים, ולא שחסרים כאלה בכלכלה. הגרפים חשובים אבל צריך לזרוע מוטיבציה באנשים כדי שיבינו את מה שאתה אומר להם, והספרים והסטנד־אפ הם שתי דרכים לעשות את זה".

 

ספרי הקומיקס שלו הם לדבריו, "הספר ב־12 דולר שהסטודנטים באמת קוראים לעומת הספר שנמכר ב־150 דולר, שהם לא יקראו. הספרים הם ברמה של מבוא לקולג', אבל אני תמיד פוגש אנשים שמספרים לי שהם קוראים אותו לילדיהם בני ה־11. הם לא תמיד מבינים הכל, אבל הם אוהבים את הציורים ואת זה שההורים שלהם לומדים משהו".

 

מה עמדותיך ככלכלן?

"אני מכנה את עצמי 'ליברטריאן שמלאני'. יש לי הערכה גדולה לשווקים, וזו אחת הסיבות שאני חוקר מסי פליטת פחמן. אני חושב שהתחממות כדור הארץ היא כשל שוק, ולכן יש צורך בהתערבות ממשלתית כדי לפתור אותה, רצוי בעזרת השווקים. יש לי שלוש מטרות בחיים: אחת היא להפיץ את הנאת הכלכלה בעולם - זה הסטנד־אפ, השנייה היא להביא לרפורמה בחינוך לכלכלה - זה מה שאני עושה עם ספרי הקומיקס שלי, והשלישית היא לעבוד על תמחורי פליטת פחמן. לכל דבר שאני עושה יש כמה מישורים, גם למופעים וגם לספרים. אתה יכול להסתכל על זה רק כקומדיה ולצחוק, אבל אתה יכול להסתכל קצת יותר לעומק".

  

במופע שלו הוא משתדל לשלב כעשר דקות של רצינות שמלוות 50 דקות של צחוקים, על פי המודל האסטרטגי שהוא מכנה "התרופה בכדור הבשר שנותנים לכלב". בשנה הבאה הוא ייצא לסיבוב הופעות שייקרא "תקן הזהב" (הקריאה לחזור ולהצמיד את הדולר האמריקאי לזהב), לאחר שלסיבוב ההופעות שהתקיים ב־2008, קרא "צד ההיצע שלי". "הייתי אז גם בישראל", הוא מספר. "סיבוב ההופעות היה בעצם טיול לישראל עם אבא שלי. זו היתה הפעם הראשונה שלי שם וגם אבא שלי לא היה בישראל 50 שנה. היינו בקיבוצים שהוא גר בהם, במוזיאון הפלמ"ח, ואפילו הופעתי בכמה מקומות, באוניברסיטה העברית נדמה לי. זה היה די מדהים".

 

ביומן שניהל בזמן הטיול בישראל כתב: "ישראל נראית כמו מה שהיית מקבל אם היית משאיר חבורה של אנשים בפסטיבל 'האיש הבוער' (פסטיבל שנתי בארה"ב שבו מוקמת קהילה בלב המדבר ובסופו שורפים דמות אדם מעץ – ט"ש) במשך 50 שנה".

 

"חשבתי שישראל יפה ומרתקת", הוא אומר, "הייתי מעט מופתע, היא היתה קצת יותר ענייה משציפיתי, היה זבל על הגבעות. לא חשבתי שאני במקסיקו או בסין, אבל היה ברור שזה לא בדיוק התמ"ג של מערב אירופה. בזמנו חשבתי שהנהגים בישראל משוגעים, עד שהגעתי לסין וגיליתי שהנהגים שם אפילו עוד יותר משוגעים. מאז הנהג הישראלי לא מרשים אותי יותר".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x