מאבק, לא מחאה
מאות האלפים שהפגינו בקיץ לא מחו נגד ריכוזיות במשק, אלא נאבקו נגד חוסר הריכוז של הממשלה
כבר הרבה זמן אומרים שכל מה שמעסיק אותנו הוא איך נדרוך חזק יותר על החלש, איפה נמצא הסניף החדש של איקאה, ואיפה מסתתר לעזאזל הקופון של מקדונלד'ס. אבל מאות אלפי האזרחים והאזרחיות שיצאו בחודשי הקיץ להפגין יכלו, לראשונה, להסתכל במראה ולהרגיש יפים. הם אינם צרכני ג'אנק פוד אלא אזרחים נבונים, בעלי ערכים, שרוצים לשנות יחד את המדינה.
מי שניצל יפה את ההתמודדות המורכבת של מנהיגי המחאה היה השלטון על זרועותיו השונות. הצטרפו אליהם גם כמה אמצעי תקשורת, שעטו על החברה־הבת המקרטעת מלידתה של ראש הממשלה בנימין נתניהו: ועדת טרכטנברג. מאותו הרגע, המאבק איבד את מטרתו המרכזית - מדינה לכולנו, והפך להתגוששות כלכלית בין אנשי המחאה, העיתונות הכלכלית ומשרד האוצר. ביבי יצא נקי, כהרגלו.
העם דורש ולא מבקש
מאות אלפי האזרחים שיצאו להפגין הקיץ אולי לא מחבבים טייקונים, אבל הם לא יצאו להפגין נגד הריכוזיות במשק. הם יצאו להפגין נגד חוסר הריכוז של חברי הממשלה. האזרחים האלה רוצים שחברי הממשלה יתרכזו בציבור ולא בעצמם. האזרחים האלה רוצים שחברי הממשלה ירכזו את כספי המסים לטובת הציבור כולו ולא לטובת סקטורים מסוימים. האזרחים האלה רוצים שהממשלה והעומד בראשה יתרכזו בבניית תשתיות רווחה, בריאות, דיור וחינוך, ולא בהדבקת פלסטרים נוסח הסופרטנקר שכיבה (או שלא. ימים יגידו) את השריפה בכרמל.
נכון שחובבי הקוטג' שמחו להצטרף למחאת הפייסבוק להורדת מחירה, אבל הגבינה הזו צומחת כבר זמן רב על מצע עבש. נכון שלחלקים הולכים וגדלים של הציבור הישראלי קשה יותר ויותר לגמור את החודש, אבל הסיסמה - המיושנת להפתיע אך עדיין רלבנטית - של הקיץ היתה דווקא: "העם דורש צדק חברתי". ארבע מילים שהן מיקרו־קוסמוס של אזרחות טובה ופטריוטית: העם (כלומר הציבור כולו), דורש (ולא מבקש) צדק (ולא צדקה) חברתי (לא כלכלי, לא צרכני).
דיור ציבורי במקום גדר נגד מסתננים
מי יודע, אולי ניצני האזרחות שבצבצו הקיץ יהפכו למאבק כולל על הדמוקרטיה הישראלית, שהרי מהי דמוקרטיה אם לא שלטון העם? והעם, כידוע, דורש צדק חברתי. אולי מהר יותר משמעריכים בקן הקוקייה של ביבי, השכבות המוחלשות יצטרפו למאבק נגד החקיקה האנטי־דמוקרטית והמלחמה בכלי התקשורת? אולי פתאום יתחילו קריאות, דווקא מהפריפריה, להפסיק לשפוך מיליארדי שקלים על גדר שתמנע לכאורה כניסת מסתננים, ולהתחיל להזרים את הכסף לטובת דיור ציבורי?
זה הסיפור. עבור ראש הממשלה ולשכתו מדובר בסיפור אימה, עבור החברה הישראלית בסיפור מופת, עבור אמצעי התקשורת בסיפור מתח, ועבור חלק נכבד מהציבור הישראלי בסיפור אהבה. מה יהיה סופו? כנראה כמו תמיד באגדות, הסוף יהיה טוב. או שלא.
הכותבת היא מרכזת קמפיינים סביבתיים וחברתיים
