$
משפט

החוק שיהפוך עיתונאי לעבריין

כוונה טובה לשמור על כבודם של חשודים הפכה להצעת חוק אגרסיבית שתשלח מדליפים לכלא, תאיים על כלי התקשורת ולא תיתן לציבור לדעת. למשל, מדוע חשוד הנשיא באונס. אז מה על הפרק? הצעת חוק איסור פרסום והעברת חומר מחקירה (תיקון לחוק העונשין)

משה גורלי 09:2118.12.11

לפי יוזמה המתגבשת בימים אלו במשרד המשפטים, עיתונאים שיפרסמו חומרים שהודלפו מחקירה צפויים לשנת מאסר. המדליפים צפויים גם הם להישלח לכלא, אם ייתפסו: עובדי מדינה (שוטרים, פרקליטים) מסתכנים בשלוש שנות מאסר, וסנגורים, חשודים ונאשמים - בשנת מאסר. עו"ד אבי חימי, נציג לשכת עורכי הדין, מחה מול נציגי משרד המשפטים על הכללת עו"ד באותה קטגוריה עם הנאשמים והחשודים: "אנחנו קציני בית המשפט בדיוק כמו פרקליטי המדינה. גם אני רוצה שלוש שנים". עו"ד שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה, השיב בחיוך: "קיבלת".

 

הדברים נאמרו במפגש שיזם משרד המשפטים עם נפגעיה הפוטנציאליים של היוזמה - העיתונאים. במשרד עדיין לא בטוחים מה יהיה היקף החוק והאם הוא בכלל יקרום עור וגידים. כרגע שר המשפטים יעקב נאמן, היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין והסנגורית הציבורית הארצית היוצאת ענבל רובינשטיין תומכים, ופרקליט המדינה משה לדור מהוסס ומתלבט.

 

מגבילים את התקשורת

בין האיסורים המתגבשים — ציטוט חקירות וצילום מעצרים

 

עיקרי הצעת החוק המתגבשת כוללים: 1. איסור פרסום חומר מתוך תיק חקירה ללא קבלת אישור בית משפט. החוק מבקש להרחיב את האיסור הקיים היום על פרסום חומרי אודיו ווידיאו מהחקירות, גם לאיסור על פרסום תמלילים. 2. איסור העברת חומרי חקירה על ידי עובד ציבור (שוטר, תובע), סנגור, חשוד או נאשם. ההצעה לא תכלול, ככל הנראה, חומרי אכיפה מינהלית, למשל מחקירות רשות ניירות ערך. 3. איסור לפרסם צילום פעולות אכיפה, כמו הובלת חשוד לחקירה, כאשר בהקשר זה מהדהד המעצר המתועד והמשפיל של ראש עיריית בת ים שלומי לחיאני.

 

משה לדור. "החוק לא אפקטיבי ואולי אינו ראוי" משה לדור. "החוק לא אפקטיבי ואולי אינו ראוי" צילום: עמית שאבי

גם אם שמירת שמם הטוב של הנחקרים ומניעת "זיהום" החקירה הן תכלית ראויה, הרי הפיכת עיתונאים לעבריינים הוא פתרון גורף ומחמיר. בצד הפגיעה בחופש הביטוי ובזכות הציבור לדעת, ובנוסף לסיכון הפלילי המתמיד שיוטל על עיתונאים, עלו ספקות לגבי יכולתה של ההצעה להתמודד באמת עם הנזקים לחשוד ולחקירה. למשל, ההצעה אוסרת על פרסום חומרי החקירה הגולמיים, אך אינה אוסרת על פרסום תוכנם ומשמעותם. כך, העיתונאי לא יוכל לצטט או להציג תמליל מקורי, אבל יוכל בהחלט לדווח ש"מחומר החקירה עולה כי....". לדור: "מבחינת הנזק אינני רואה הבדל גדול. החוק לא אפקטיבי ואולי לא ראוי".

 

בעיות נוספות עם הצעת החוק קשורות להגדרה מהו חומר חקירה אסור לפרסום. האם מדובר רק בחומר שייצרה המשטרה או גם בחומר חקירה חיצוני, הכולל צילומים ממצלמות אבטחה או חומרים שקשורים לחקירה והגיעו לעיתונאי ישירות ממקורותיו? איך ומתי יידע עיתונאי בעצם שהחומר שהוא עומד לפרסם הוא "חומר חקירה"? די בתהיות אלה וברבות אחרות כדי להפוך את הפתרון לבלתי מעשי.

 

גם האיזון שמציע החוק, לאפשר לבית משפט לאשר פרסום חומרי חקירה, הוא בעייתי ומנוגד למהות התקשורת. אם יאושר החוק, יידרשו העיתונאים להמתין עד שיימצא זמן ביומנו העמוס של השופט לפני שהם מפרסמים מידע. וגם אם ימתינו לשופט, הרי רוב העיתונים לא יוכלו להרשות לעצמם הוצאות משפטיות של אלפי שקלים. עוד נושא שאינו ברור הוא מועד פקיעת איסור פרסום החומרים - האם מדובר בתחילת המשפט, בשלב הצגת הראיה בבית המשפט או רק לאחר שמתקבל אישור מבית המשפט?

 

צריך אח גדול

לפי ראש אגף חקירות, אובדן אמון הציבור דורש שינוי

 

עו"ד רז נזרי, המשנה הפלילי ליועץ המשפטי לממשלה, מנסה להסביר שעיתוי הצעת החוק לא מכוון. "אל תקראו לזה 'חוק ההשתקה 2' או 'חוק לשון הרע 3', אל תכלילו את ההצעה במגמת החקיקה הכללית, כי הנושא מטופל כבר יותר משנה", אומר נזרי. "אנחנו מבקשים לתקן מצב קשה ולשמור על טוהר ההליך השיפוטי. חלק מהמתלוננות נגד הנשיא לשעבר משה קצב הגיעו למסור עדות אחרי שקראו בעיתון מה העידו האחרות, וכך יכלו להתאים את עצמן".

 

פרקליט המדינה משה לדור הצביע על בעיה נוספת. "לציבור יש זכות לדעת, אבל את האמת. אם היכולת לחקור ולשפוט נפגעת, לא נקבל בסופו של דבר את האמת. ההדלפות גורמות לכך שהסיפור התקשורתי מתקבע בתודעת הציבור כאמת יותר מאשר החלטות בתי המשפט".

 

ניצב יואב סגלוביץ', ראש אגף חקירות במשטרה, הוסיף: "עלינו לחקור כמה שאפשר רחוק מעיני הציבור. אולי זכויות האזרח נשמרות טוב יותר בחושך? אולי קורבנות העבירות ייפגעו פחות כשהשיח הציבורי יקטן? כולנו איבדנו רסן ואמון הציבור במערכות מופר, לכן אולי אנחנו צריכים אח גדול".

 

יהודה וינשטיין יהודה וינשטיין צילום: שאול גולן

מצא את המדליף

יוזמת החוק נולדה מכישלון המערכת עצמה

 

גם היום יש בחקיקה כלים להתמודד עם הנזקים המדוברים - צווי איסור פרסום שמשתמשים בהם בנדיבות מופרזת והוראות חוק שאוסרות על מסירת חומרים בידי עובדי מדינה. וזו נקודה מרכזית: היוזמה נולדה בגלל כישלון המערכת למנוע הדלפות מתוכה. לדור משוכנע שגם סנגורים וחשודים מדליפים: "אף אחד לא מאמין שחומר לרעת החשוד ייצא ממנו או מסנגורו. הציבור משוכנע שזה מגיע מאיתנו". אולי לדור צודק, וגם סנגורים מפיקים תועלת מלדפוק את לקוחותיהם.

 

במקרה היחיד שבו נחקרה ברצינות הדלפה, התגלה שהיא הגיעה דווקא מפרקליטה, עו"ד ליאורה גלאט־ברקוביץ'. תלונת נוספת שהגיש אביגדור ליברמן העלתה הדלפה שהגיעה משורות המשטרה. האם הפתרון לכישלון המאבק במדליפים הוא בהשתקת התקשורת? התשובה שלילית, גם מהנימוק הדמוקרטי וגם מהמעשי. מערכת דמוקרטית שלא מסוגלת לאכוף את החוק, האתיקה והריסון על עובדיה, מוטב שלא תחפש פתרונות באיומים פליליים על עיתונאים ובהשתקת זכות הציבור לדעת, במיוחד בחקירות פוליטיקאים ובכירים, שהם בסופו של דבר מרכזו של הדיון.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x