השעה הגרמנית

סדרה של התפתחויות מהשבועות האחרונים תרמה להמשך ההידרדרות כלפי מטה במערבולת שבתוכה נמצא גוש היורו. אלא אם מקבלי ההחלטות - בעיקר אלה הגרמנים - יפעלו במהירות, צפויה תגובת השווקים להיות חסרת רחמים.

ראשית, גוש היורו כשל בחסימת הנחשול. מריו דראגי, נשיא הבנק האירופי המרכזי (ECB), צדק באומרו כי למעט כמה פגישות שרים ושלוש פסגות, עדיין חסרה פעולה אמיתית מכיוונם של קברניטי אירופה לחזק באופן משמעותי את מנגנון החילוץ האירופי (EFSF). במקום זאת, הולכים וגוברים הספקות סביב יעילותו של המנגנון.

שנית, כמעט כל התשואות על אג"ח אירופיות ריבוניות נסחרות ביחס לתשואות על אג"ח גרמניות. אז נכון שזה חשוב לתמחר סיכון באופן מדויק יותר, אך קשה להאמין באמת שהולנד, עם יחס חוב־תוצר נמוך ב־20 נקודות בסיס מזה של גרמניה, נמצאת בסיכון גבוה יותר לחדלות פירעון מגרמניה.

מתכננים את הסוף

שלישית, בשווקים הפיננסיים ובאופן גובר גם בעולם העסקים המוחשי מתחילים לנקוב במחיר שיגבה פירוק של גוש היורו, ובמקרים מסוימים אף היכחדותו הגמורה של המטבע. עדיין קשה לחשוב את הבלתי ניתן למחשבה, שלא לדבר על לכמת אותו במספרים, ועדיין כל שחקן שוק עם היגיון בראשו חייב לראות זאת כאפשרות. אולם אם הציפיות מאסון יתממשו, ומספר גובר של שחקנים ימצבו את עצמם נגד השוק כדי לגדר את עצמם, התוצאות יהיו בלתי ניתנות להעלאה על הדעת, ולא רק גוש היורו יסבול מכך.

רביעית, גרמניה הפכה למנהיגה הבלתי מעורערת של גוש היורו. בהקשר זה, גרמניה מוצאת את עצמה בסיטואציה המזכירה את שהיה בסוף שנות השמונים, בעת שהבנק המרכזי בגרמניה הכתיב את המדיניות המוניטרית שאחריה הולכת שאר היבשת.

והיום, כמו אז, זה נמצא באינטרס הישיר של גרמניה להבטיח יציבות באירופה. עם נכסים זרים בשווי 6 טריליון יורו, שחלקם הראשי מורכב מהתחייבויות של עמיתותיה לגוש היורו, יש לגרמניה המון מה להפסיד אם גוש היורו יתפצל. קנצלרית גרמניה לקחה את ההחלטה הנכונה להוביל את הרפורמה בגוש היורו. אולם גרמנים רבים מרגישים מרומים בעקבות התנהלות כלכלית בלתי אחראית מצד המדינות השכנות, מה שתורם לעמדה של ברלין להקשיח את עמדותיה כלפי שכנותיה ולדרוש רפורמות מקיפות, בעיקר בכל הנוגע לאימוץ מדיניות פיסקאלית שונה.

שכבה נוספת של סנקציות מיותרות

גישה זו מסוכנת. אז נכון שלגרמניה יש כיום יותר מרחב תמרון ומינוף משהיה לה ב־20 השנה האחרונות, אך ניסיון עיקש לדרוש הסכמים חד־צדדיים משכנותיה יהיה מתכון לאכזבה. לכפות סנקציות הן אולי דבר מתקבל על הדעת, אך לדרוש רפורמות מקיפות בתקציבים ובממשלות זרות מצד כוח גבוה יותר שלא נבחר בידי אותו העם הוא כבר דבר אחר לגמרי.

אלא אם גרמניה תציע להן משהו בתמורה, סביר שממשלות אירופה לא יסכימו לשינויים שהיא דורשת מהן. בהיעדר עסקה מאוזנת יותר, כל מה שייצא מהמסלול הנוכחי הוא שכבה נוספת של סנקציות חצי־יעילות ומפלגות.

על גרמניה להיות נועזת יותר ולאפשר לשותפותיה ערבויות, בתמורה לכך שהן יסכימו להקשחת חוקי אישור התקציבים הממשלתיים בערכאה אירופית עוד לפני שהם מאושרים בפרלמנטים המקומיים. רק כך ניתן יהיה להגיע להסדר בר־קיימא, וזוהי אחריותה הבלעדית של גרמניה לקדם זאת.

הכותב הוא מנהל צוות החשיבה הכלכלי הבינלאומי ברוז'ל, מרצה לכלכלה באוניברסיטת פריז־דופין וחבר במועצת היועצים הכלכליים של ראש ממשלת צרפת. פרוג'קט סינדיקט 2011, מיוחד לכלכליסט