האב הרוחני של חוקי השופטים

החוקים שנתפרו למענם של השופט אשר גרוניס וראש לשכת עורכי הדין דורון ברזילי עברו אתמול בקריאה ראשונה (גרוניס) וטרומית (ברזילי). שני החוקים ניקזו אליהם התכתשות פרלמנטרית ארוכה ומתישה סביב הסכנה לדמוקרטיה הישראלית.

החוקים עצמם אינם סכנה לדמוקרטיה. שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן העביר ב-2007 חוק שקצב יתרת כהונה של 3 שנים כתנאי למינוי נשיא בית משפט עליון. התיקון הזה דילג על השופט גרוניס שלאחר פרישת ביניש יוותרו לו כשנתיים ואחד עשר חודש. התיקון הנוכחי נוצר יאפשר לגרוניס להתמנות.

ההבדל בין שני התיקונים אינו קריטי ואינו מסכן את הדמוקרטיה. ההבדל הוא במניעי המציעים. פרידמן דילג על גרוניס למרות ששניהם תומכים בצמצום האקטיביזם השיפוטי. למרות שגרוניס "התאים" יותר לפרידמן, השיקול היה ענייני – פחות משלוש שנות כהונה לא יאפשרו נשיאות רצינית ואפקטיבית.

גם תיקון ברזילי משמר מצב קודם. מועצת לשכת עורכי הדין שלחה תמיד לוועדה לבחירת שופטים שני נציגים – מהקואליציה והאופוזיציה. עכשיו, שהאופוזיציה שולטת במועצה, מבקש התיקון להבטיח שהנציגים ימשיכו לייצג את שני הצדדים - איש הקואליציה יהיה ראש הלשכה או נציג מטעמו ולצדו יכהן בוועדה איש האופוזיציה.

ובכל זאת, יש שלוש סיבות למהומה ולדאגה.

שלטון חוק ודמוקרטיה אמיתית אינם סובלים חקיקה פרסונלית שמסדירה תפקידים וכהונות לאישים ספציפיים. חקיקה כזו משדרת לציבור שיקולים זרים, קומבינות פוליטיות ופוגעת באמון הציבור במערכת השלטונית.

במקרה זה נועדה הקומבינה לשרת את האג'נדה של שר המשפטים יעקב נאמן. הן בוועדה לבחירת שופטים והן במינוי נשיא בית המשפט העליון. הקומבינות כרוכות זו בזו. נאמן לא צריך את ברזילי כדי למנות את סולברג. הצורך בתמיכת שבעה מתוך תשעת חברי ועדה למינוי שופט עליון מחייב בכל מקרה דיל שכנראה כבר נרקם. הבעייה היא שלאחר פרישת ביניש, זקוק נאמן לחמישה קולות בוועדה כדי למנות את גרוניס לנשיא. לכן החקיקה הכפולה מאמש משרתת מהלך דו-שלבי - ראשית, הסרת המכשול החוקי לבחירת גרוניס, שנית, הבטחת הרוב לבחירתו בוועדה.

בעייה נוספת היא הפגיעה הרטרואקטיבית בעורכי הדין שהשתתפו בבחירות ללשכה. כשהם בחרו ראש לשכה הם לא בחרו גם נציג לוועדה לבחירת שופטים.

הבעייה האחרונה בעיניי היא הסתתרותו של נאמן מאחורי מציעי החוקים – יעקב כץ ורוברט אילטוב. את פרידמן אפשר היה לאהוב או לשנוא, לתמוך או להתנגד, אבל הוא סיפק מנהיגות משפטית צלולה. הוא התייצב מאחורי יוזמותיו, נימק אותן, לחם עליהן, הצליח ונכשל. נאמן לא מעוניין להפגין את המנהיגות המצופה ממנו כמשפטן הבכיר ברשות המבצעת. הוא היה ונותר פרקליט שחורש את תכניותיו בסתר, מפעיל את כל הטריקים והמיומנויות העקמומיות המקובלות במקח והממכר הפוליטי.

שמעתי אתמול את ההסבר של ח"כ יעקב כ"ץ (האיחוד הלאומי) לתיקון גרוניס אותו הציע: הנשיא אדלר ששוכנע לפרוש בטרם עת כדי לאפשר את מינוייה של נילי ארד וסירובה של ביניש למחווה דומה כלפי גרוניס. אחרי ההסבר קראתי את תמצית הביוגרפיה של כ"ץ שרחוקה ת"ק פרסה מכל סיפורי הקומבינה המשפטית הזו. ואם יורשה לי להמר, גם ח"כ רוברט אילטוב (ישראל ביתנו), יוזם חוק ברזילי, מבין בפוליטיקות הפנימיות של לשכת עורכי הדין בדיוק כמו שהרב אייכלר מיהדות התורה מבין בדמוקרטיה לה הטיף אתמול בלהט.

אז אין מנוס מהמסקנה שהאב הרוחני של החוקים האלה הוא שר המשפטים יעקב נאמן. אם הוא בטוח שהם חיוניים, ערכיים ודמוקרטיים – שייצא לציבור ויסביר אותם. כ"ץ ואילטוב הם הרבה פחות משכנעים.