לשנות את השיטה

מערכת הבריאות בישראל מוציאה בין 500 ל-700 מיליון שקל בשנה לכיסוי הפרמיות לביטוח מפני רשלנות רפואית ולתשלומים לתובעים. הסכום המדוייק אינו ידוע, כיוון שמוסדות הרפואה השונים וחברות הביטוח מקפידים על סודיות בתחום. מאמצע שנות התשעים ועד היום מספר התביעות השנתי בבתי המשפט עלה פי שמונה, מ-150 ב-1994 ל-1,300 ב-2010, וההוצאה הכספית בגין תביעות אלה עלתה בשיעור כפול. 

חלוקת מספר התביעות המוגשות מדי שנה במספר הרופאים מראה כי סיכויו של רופא בישראל להיתבע ע"י המטופל שלו הם מעט מעל ל-5% בשנה. אנו הולכים ומתקרבים בהתמדה למלכת תביעות הרשלנות, ארה"ב, שם סיכויו של רופא להיתבע עומדים על 7.5% בשנה.

ב-80% מהתביעות - התובע יקבל פיצוי

קרוב ל-80% מן התביעות הרפואיות בישראל מסתיימות בתשלום לתובע. חלקן הקטן, 30%, בעקבות פסק דין או פשרה בבית המשפט ואילו הרוב באמצעות פשרה מחוץ לבית המשפט, בין בהליך של בוררות ובין במו"מ ישיר בין הצדדים. בהליכים אלה מוסכם מראש כי התובע יפוצה. המו"מ מתנהל רק לגבי גובה הפיצוי.

בבחינת שיעור התביעות לפי המקצועות הרפואיים השונים בישראל, המילדות היא המקצוע הראשון ברשימה שאחראי, לבדו ,ל-25% מכלל התביעות ול-40% מסך התשלומים לפיצוי. המקצוע השני ברשימה, כירורגיה כללית, אחראי רק ל-5% מכלל התביעות. הגינקולוגיה נכללת בקבוצת המקצועות הכירורגיים ורק 3.5% מכלל התביעות המוגשות מדי שנה הן עקב מה שנתפס כשגיאה רפואית בגינקולוגיה. שיעור התביעות בגין רשלנות רפואית בתחום הגינקולוגיה הוא יציב משנת 2000 ועד היום, בעוד ששיעור התביעות בתחום המילדות עלה פי 5 בתקופה זו.

האם שיעור התביעות החריג כל כך נגד המילדים הישראלים מעיד על רמתם הנמוכה ביחס לעולם או על ריבוי שגיאות? ההיפך הוא הנכון. בכל קנה מידה להשוואה (תמותת ילודים, תמותת אמהות בלידה, שיעור הילודים עם נזק מוחי, שיעור מומים מלידה שהוחמצו וכו') המילדות בישראל אינה נופלת מן הארצות הצועדות בראש סולם האיכות ברפואה (ארצות סקנדינביה, אוסטרליה וקנדה) והיא טובה ואמינה יותר מן הממוצע בארה"ב ובמערב ודרום אירופה. ההסבר לריבוי הסלקטיבי של תביעות בתחום המילדות אינו נמצא, אם כן, בתחום המקצועי אלא בשילוב גורמים פסיכוסוציאליים של החברה ולא פחות מכך של מערכת המשפט במדינת ישראל.

חבר מושבעים אמריקאי פוסק פיצוי ליולדת רק ב-26% מן התביעות בעוד שבישראל, סיכוייה של יולדת שתבעה את המילד שלה, לזכות בפיצוי, עולים על 85%. הפער נובע מהבדלי השקפות בסיסיים לגבי אחריות הרפואה לגורל המטופלים על ידה וכן, בניגוד בולט לתחומים אחרים, בתחושת מחויבות לפצות על סבל ונזק שנגרמו תוך כדי טיפול רפואי ובמיוחד בתחום המילדות שבו הציפייה היא לתוצאה מושלמת תוך התעלמות מן המציאות של המורכבות והסיכונים הקיימים בתחום רפואי זה.

הרופא צריך להוכיח את חפותו

השאלה אם התוצאה הבלתי רצויה נובעת מהתרשלות של המערכת הרפואית היא משנית בעיני מערכת המשפט ולכן מקבלת פירוש המקל יותר ויותר על התובעים ומקשה על הנתבעים. זו המערכת היחידה בה יותר משהתובע צריך להוכיח כי הנתבע התרשל ובכך גרם לנזק, הנתבע צריך להוכיח כי נהג בהתאם לכללי הרפואה בכל תחום.

עצם קיומה של תוצאה בלתי רצויה מהווה, לפי עקרונות המשפט בישראל, הוכחה לכאורה שהטיפול הרפואי היה רשלני ואז על הרופא או המוסד הרפואי להוכיח את חפותו. מגמה זו בבתי המשפט וכן העלייה המתמדת בגובה הפיצוי שנפסק מסייעים, באופן פרטני, לאלה שסבלו מסיבוך של הטיפול הרפואי או שנגרם להם סבל ונזק תוך כדי (ולאו דווקא בגלל) הטיפול, אולם בעקיפין מגמה זו מעלה את ההוצאה הלאומית לבריאות ובכך מאיטה את פיתוח הרפואה. הנזק לרפואה הוא כפול.

הפגנה של רופאים מתמחים בתל אביבצילום: יובל חן

ההוצאה הנוספת הישירה בגין תשלומי הביטוח והפיצוי לתובעים היא קטנה ביחס להוצאה העקיפה עבור העודף העצום של בדיקות וטיפולים במסגרת הרפואה המתגוננת. פרוטוקולים רפואיים של איבחון וטיפול משתנים חדשות לבקרים לא רק לאור פרסומים מדעיים או ניסויים קליניים חדשים, אלא במידה רבה בעקבות פסקי דין של בתי המשפט שהלקחים מהם מחייבים נקיטת יותר ויותר אמצעי זהירות על מנת למנוע אפשרות של תביעות. האם זהירות היתר וריבוי הבדיקות משפר את התוצאה? לאו דווקא. הבירורים הממושכים גורמים לעיכוב בטיפול. ההיסוס בקבלת החלטות אינו לטובת החולה והבריחה של המערכת הרפואית מאחריות היא לרועץ לחולה.

ללמוד מהסקנדינבים

מספר ארצות בעולם הנהיגו שיטת הערכה ופיצוי שאינה מחייבת להוכיח כי הנזק הוא תוצאה של התרשלות. בניו זילנד, בשוודיה ובדנמרק, מטופל הסבור שנגרם לו נזק בהקשר לטיפול רפואי שוטח את תביעתו בפני ועדות מקצועיות בהן רופאים ומשפטנים שזכו לאמון הציבור והם אלו שקובעים את זכאותו לפיצוי ואת גובה הפיצוי בהתאם לכללים מקובלים - תקנות ממשלתיות או חקיקה. התהליך קצר בזמן, מאפשר נגישות טובה וקבלת פיצוי בסמוך לפגיעה. כיון שאינו דורש הוכחות לגבי רשלנות הדיון.

מדובר בתהליך פשוט בהרבה מזה שאנו מכירים אצלנו. הפיצוי לנפגע משולם מהקופה הציבורית או הממשלתית או שהוא מושת על המוסד הרפואי בו ניתן הטיפול. מעקב בן מספר שנים מראה שהמעבר לשיטה זו הביא בעקבותיו לעלייה בשביעות הרצון של המטופלים וירידה בהוצאה הישירה לביטוח.

אין עדיין נתונים כמה כסף נחסך ובאיזו מידה חל שיפור במערכת הרפואית הודות להפניית חשיבה ומשאבים לפיתוח הרפואה במקום לרפואה המתגוננת. שלוש המדינות שהוזכרו הן מן המפותחות בעולם מבחינה חברתית ואיכות החיים בהן גבוהה מאוד. אולי כדאי שננסה ללמוד מהן שיעור גם בתחום ניהול הסיכונים ונהלי הפיצוי בגין נזקים תוך כדי טיפול רפואי.