האיש שעיצב את הפרארי שלו

אמיר זייד (38)

מצב משפחתי: נשוי + 1

מגורים: גבעת עדה

השכלה: MA בעיצוב תחבורתי

ניסיון קודם: עיצוב ומידול רכב בסטודיו אידאה טורינו, בפיאט דיזיין ובסטודיו פינינפארינה

אחרי שנים רבות שבהן נעדרו מכוניות פרארי מכבישי ישראל, המכוניות האיטלקיות בעלות סמל הסוס הצוהל אמנם צפויות להפוך למראה נדיר אך ממשי בכבישי הארץ, עם תחילת שיווקן בקרוב. כאשר תעצרו ברחוב ליד אחת מהן, כדאי שתזכרו: בתהליך העיצוב היה שותף גם ישראלי. זהו אמיר זייד (38), במקור מחיפה, כיום מגבעת עדה וגם ממאראנלו שבאיטליה. ישראלים, יש לציין, אינם מחזה נדיר בתעשיית הרכב העולמית, אך תפקיד בפרארי אינו עניין של מה בכך; מדובר בהגעה אל פסגת העיצוב של תעשיית הרכב.

עיצוב רכב אינו עבודה בחברת הייטק. איך בכלל הגעת לתחום?

זייד: "מאז שאני זוכר את עצמי היו לי ביד דגמי מכוניות. אחר כך היו מכוניות אמיתיות ומעניינות: לנצ'יה בטא, רנו טווינגו. בתחילת דרכי למדתי עיצוב גרפי ועבדתי בתחום, אך בגיל 32 הרגשתי רוויה וכמעט ויתרתי על החלום. ואז, דווקא אחרי החתונה, עשיתי צעד מטורף: נסעתי ללמוד עיצוב במילאנו, בסקולה פולי טכניקה דיזיין. במפתיע, רק 20% מהסטודנטים הם איטלקים, אבל הרוב עשו תואר ראשון בעיצוב רכב. זו נישה קטנה, קשה וסגורה שמתנהלת באיטלקית בלבד".

איך הסתדרת בסביבה הזו?

"זה לא היה קל. איטליה שונה מישראל: השפה שונה, המנטאליות שונה. יש הרבה ישראלים שמגיעים לחו"ל ונשארים בתוך קומונה של ישראלים; אנחנו רצינו לספוג את החוויה. באיטליה, אם תהיה ביישן לא תצליח אפילו לשלם חשבון חשמל. אחרי שנה של לימודים הגיע פרויקט ראשון - עיצוב מכונית למבורגיני. אני מתמחה במודלינג - לקחת סקיצה של מכונית ולהפוך אותה לדגם אמיתי של רכב שאפשר לייצר אותו. זה נשמע קל מאוד, אבל בעיצוב רכב יש אלפי אילוצים: כמה אנשים יישבו בו, מה מרווח הגלגלים, היכן ימוקם המנוע, היכן יעברו קורות החיזוק ועוד".

תעשה לי נאנו

ואולם, לאחר הלימודים והפרויקט גילה זייד דבר מפתיע: אף אחד לא חיכה לו בלמבורגיני. הוא עבר תקופה קשה מאוד. "למזלי", מספר זייד, "נכנסתי לסטאז' בסטודיו איטלקי ששמו אידאה, אך היו שתי בעיות: ראשית, הוא היה בטורינו ואני גרתי במילאנו; שנית, הם גם לא שילמו. תמורת אפס יורו עסקתי בעיצוב תא הנוסעים של מכונית הטאטא נאנו. עיצבתי גם מקררים. ממש התאכזבתי, לפתע הבנתי שלא מדובר כאן בפנטזיה. ויתרתי על אידאה וחשבתי לחזור ארצה, אבל אז הגיעה הצעה לעבוד בצ'נטרו סטילה, מרכז העיצוב של חברת פיאט. אותי הכניסו לפרויקט של מכונית חדשה, פיאט 500, שבה אני נוהג גם ביומיום. עיצבתי אביזרים נלווים כמו מגלשי סקי, ואחר כך לקחו אותי לעצב רכב עבור פיאט ברזיל".

טאטא נאנו

בסך הכל עבד זייד בפיאט שנה וחצי לפני שהגיעה הצעה חדשה. "הבוס שלי, אדם מקסים, מעצב טרקטורים עבור חברה ששמה ניו הולנד, ששייכת גם היא לפיאט", אומר זייד. "עיצבנו טרקטור ברוח ה־500 של פיאט, טרקטור רטרו. זה היה פרויקט סודי שעבדנו עליו בלילות. בסוף כל כך אהבו אותו שניו הולנד ייצרה אותו לשיווק".

אבל אז, לדברי זייד, קרה אסון - המשבר הכלכלי היכה בתעשיית הרכב ב־2008 וכל הפרויקטים שעליהם עבד הסטודיו הוקפאו. "כשאתה עובד בתוך חברה, אתה מבין באמת מהו משבר כלכלי", הוא אומר. "אני עבדתי על פיאט פנדה החדשה. ב־2008 היא היתה כמעט גמורה, אבל בפועל היא הוצגה רק לפני כחודשיים. הסיבה לכך היתה המשבר הכלכלי. נוסף על כך היו גם הבעיות עם האיגודים. ועדי העובדים סגרו את שערי המפעל ואני, עובד חיצוני ישראלי, בכלל לא הורשיתי להיכנס. הייתי המום. בישראל באים לעבוד וזהו. אחרי כמה זמן לא יכולנו להיכנס פיזית לפיאט, אז הלכנו לעבוד בסטודיו אידאה. היה שם היה צוות של עשרה עובדים, ואז שלושה פוטרו, ואז עוד שלושה. נשארתי לכבות את האור; קיבלתי אימייל שהפרויקט הוקפא. הבנתי שעכשיו אין טעם לעבוד שם. איטליה הושבתה".

וזו הסיבה לכך שחזרת לישראל?

זייד: "כן. קניתי בית וחיפשתי עבודה. התחלתי עם מה שיש, עבדתי עם כמה חברות ביטחוניות ובזה עסקתי במשך זמן רב. אך בתחילת 2011 ענף הרכב העולמי עשה קאמבק; הצעות זרמו מאיטליה, ומאחת מהן לא יכולתי להתעלם - חבר אמר לי שמחפשים מעצבים בפרארי. על מרכז העיצוב שלהם שמעתי רק מסיפורים כי עובדים בו רק 50 איש, בשיתוף פעולה עם סטודיו העיצוב פינינפארינה. הם עיצבו את פרארי קליפורניה ועוד דגמים שנשמע עליהם בשנים הקרובות. לצוות הזה אני נכנסתי. עבדנו על מכונית עתידית שתיוצר בעוד כשנתיים, שאת שמה אני לא יכול לחשוף. הצוות שאיתי עבד על עוד שני דגמים שנראה בכביש בקרוב".

בומר 8N. זייד היה מעורב בפרויקט

לעבוד בתוך חלום

אז איך זה לעבוד בפרארי? "מול המפעל של פרארי במאראנלו - עיר שכולה חנויות פרארי, עובדי פרארי ואפילו רחובות פרארי - יש מוזיאון", אומר זייד. "במוזיאון מוצגות מכוניות פרארי מכל הזמנים. אחרי תקופה מסוימת שבה עבדתי בפרארי היו לי כמה שעות של חופש. חציתי את הכביש ושילמתי דמי כניסה, כי בפרארי לוקחים דמי כניסה אפילו מהעובדים, והסתובבתי במוזיאון, בין המכוניות האדומות שהערצתי מאז שהייתי ילד. פתאום הבנתי משהו: אני חלק מתהליך העיצוב של המכוניות שיוצגו כאן בעוד כמה שנים.

"הייתי המום מהתובנה הזו. ההחלטה לנסוע לעבוד בפרארי, כשבבית יש אישה בהיריון, אינה קלה, אבל החוויה מדהימה.

בכניסה למפעל יש שער חום עתיק ומכוניות פרארי נכנסות ויוצאות, וזה לא נקלט בתודעה שלי. עבדתי אצל יצרניות רכב אחרות, אבל זה לא דומה בכלל. העבודה אינטנסיבית מאוד והשעות משוגעות: לקום בבוקר במלון בעיירה קטנה ליד מאראנלו ולחזור בלילה. יש כל הזמן פרזנטציות. מפני שהסטודיו הזה הוא הטופ של תעשיית הרכב האיטלקית, כל הזמן מגיעים אנשים חשובים כמו מנכ"ל קבוצת פיאט ומנכ"ל פרארי. אתה מרגיש סוג של שליחות, כמו שגריר; יש שם מעצבים מצרפת, ספרד, אנגליה ואיטליה - וגם ישראלי אחד. בסוף חזרתי לארץ, כי הבת שלי עומדת להיוולד בקרוב, אבל כל הדלתות נשארו פתוחות. אין לי ספק שאשוב לתעשיית הרכב העולמית. אחרי שעובדים בפרארי אפשר לעבוד בכל מקום".