הצדק חברתי, ההפסד אישי

הנוף האנושי של פעילי השטח, של מה שמכונה "המחאה החברתית", עובר בימים אלה מעין אבולוציה נסתרת מהעין. התהליך הזה קשור לביוגרפיה של הפעילים יותר מאשר לעמדותיהם האידיאולוגיות ולסיבות שבגינן קפצו לבריכה החברתית. אבולוציית הפעילים היא גם שתקבע את אורך הנשימה כמו את הטון הכללי של המחאה עד הבחירות הבאות לכנסת - הדד־ליין שכולם מתכוונים אליו, אם ירצו בכך או לא.

אקטיביזם עולה כסף. אדם המקדיש עצמו לפעילות חברתית מאפסן במגירה תחתונה את טובתו הכלכלית האישית. זאת מתוך אמונה כי מתישהו ההתמסרות הזו תועיל לו ולמשפחתו. ראשי המחאה, שמונים כמה עשרות ולא רק "שביעייה", הפסיקו לעבוד ברובם אי שם באמצע יולי, אחרי שהבינו כי אי אפשר לשדך חצי משרה מקצועית עם משרה וחצי של אקטיביזם. לרגע מסוים ה"שטח" אף התהדר במעין אופנה שכזו, שבמסגרתה השוו הפעילים על גבי פייסבוק, כמו גם בפינת רוטשילד־הבימה, את מכתבי ההתפטרות הנועזים שהציגו למעסיקיהם.

הפעילים נותרו מרוששים באופן מוחלט

ואכן, לרוב הפעילים המרכזיים היה מהיכן להתפטר. הם נמנו עם מעמד הביניים הנאנק, שאת שכרו אפשר להעריך, בנדיבות משהו, בין 10,000 שקל ל־15 אלף שקל ברוטו. כל זה אומר כי "מחאת יוקר המחיה" עלתה לכל אחד מהם בין 30 אלף שקל לבין 50 אלף שקל במצטבר. זאת מלבד הכספים האישיים שהשקיעו כדי להרים את ההפגנות, ואת הלוואות הבנקים שנלקחו לשם כך. המחאה לא רק שלא הועילה למצבם הכלכלי, היא רוששה אותם באופן מוחלט. רובם המכריע לא מסוגל לחזור, גם לו ירצו, למשרות שבהן החזיקו ביוני 2011.

לא מדובר בספקולציה, אלא בנושא שיחה קבוע בקרב הפעילים. בין עוד הפגנה לעוד הפגנה, שנדמה שכבר היינו בה, מתגנבת אל לבבות הפעילים תהייה מעכירה ונוראה אם מחיר האקטיביזם בישראל אינו גבוה מהתועלת שהוא מניב. האם בסופו של יום סדר היום ניצח גם פה. מכאן תהייה עכורה אף יותר אם לא הגיע הזמן להתפטר מהמחאה, בהתלהבות קצת פחותה מההתפטרות הקולקטיבית ההיא, ולהתמקד בניסוח קורות חיים לפני שיהיה מאוחר מדי.

לכל זה נוספת עוד רעה: רבים מהמעסיקים רואים במחאת הקיץ סוג של מקל שנתקע בגלגלי הכלכלה הישראלית, הוריד את אחוזי הפרסום בכלי התקשורת למינימום, הקפיא את מחירי הדירות להשכרה ולמכירה והשמיד את תיירות הפנאי. כמו חיילי וייטנאם של פעם, רבים מחיילי המחאה הבכירים מרגישים כי במקום להודות להם, נזרקות עליהם עגבניות. במקום להתהדר במדי קיץ 2011 הם טומנים אותם באיזה מדף בין מגבות וסדינים. כך יש להבין את הפנים המשתנות של פעילי המחאה. השכבה המרכזית של פעילי יולי 2011 - "מעמד הביניים" אם תרצו של היררכיית ההנהגה ההיא (שכללה למשל את ראשי המאהלים) - היא שבורת לב וכיס.

כעוסים מכדי לפרוש, מבוהלים מכדי לסגת

מחאת הסתיו שונה ממחאת הקיץ, כועסת יותר ובעיקרה גם מונעת פוליטית. מי שנותרים במשחק הם פעילים משלושה סוגים עיקריים. הסוג הראשון הוא צמרות ההנהגות, הזוכים לתשומת לב תקשורתית ופוליטית ויכולים לקוות כי בסוף יזכו בקידום מקצועי, מקום בכנסת או לכל הפחות בהפלת הממשלה. הסוג השני הוא הפעילים המאורגנים מקצועית המבקשים לשנות את תנאי העסקתם, ושאין להם עניין ב"שינוי כללי המשחק" (סיסמת קיץ 2011). הסוג השלישי הוא הפעילים המושבעים, ה־die hards אם תרצו, פעילי השטח המושקעים במחאה החברתית עד שאין להם, סובייקטיבית תמיד ואובייקטיבית ברוב המקרים, לאן לסגת. מציאות החיים שמחכה להם, יום אחרי שינסו לקפוץ מגג רכבת המחאה, היא נוראה הרבה יותר מזו שבגינה עלו לשם. הם כעוסים מכדי לפרוש, מבוהלים מכדי לסגת.