כיצד נרפא את הכלכלה

ההידרדרות הכלכלית שהחלה ב־2007 עדיין נמשכת, לכן באופן טבעי כולם שואלים את עצמם את אותה השאלה: למה?

רק אם נבין טוב יותר את הגורמים למשבר, נוכל לגבש אסטרטגיה אפקטיבית להתאוששות וגם להצליח ליישם אותה. עד כה, אין לנו לא ההבנה ולא האסטרטגיה.

אמרו לנו שזה משבר פיננסי, ולכן הממשלות באירופה ובארה"ב התמקדו בבנקים. הממשלות מכרו תוכניות תמריצים בתור סם הרגעה זמני, שהיה נחוץ כדי לצמצם את הגירעונות עד שהמגזר הפיננסי יתאושש וההלוואות בשוק הפרטי יתחדשו. ואולם, אף שהבנקים חזרו להיות רווחיים ולהעניק בונוסים שמנים לבכירים, ואף ששערי הריביות רשמו שפל היסטורי, שוק ההלוואות עדיין לא התאושש.

הבנקים טוענים שהיקף ההלוואות לא גדל מפני שיש מחסור במבקשי הלוואה בעלי היסטוריית אשראי מניחה את הדעת, לנוכח תחלואי הכלכלה. המדדים המרכזיים מעידים על כך שהם צודקים, לפחות באופן חלקי. הרי ברור לכולם שישנם תאגידים גדולים שיושבים על ערימות מזומנים בהיקף טריליוני דולרים, לכן לא הזמינות של הכסף היא שמונעת מהם לבצע השקעות או להעסיק עובדים. אבל חלק מהחברות, אולי אף רבות מהן, נמצאות במצב שונה לחלוטין: הן לא יכולות לצמוח מפני שהן זקוקות נואשות למימון, ורבות מהן נאלצות להצטמצם.

פזיזות בלתי נסלחת

ובכל זאת, נתח ההשקעות חזר לתפוס 10% מעוגת התמ"ג (בהשוואה ל־10.6% לפני המשבר), בלי לכלול את ענף הבנייה. אולם מאחר שמגזר הנדל"ן סובל מעודף קיבולת עצום, אמון הצרכנים לא יחזור בקרוב לרמה שבה היה לפני המשבר, ללא כל קשר למה שיקרה בעתיד במגזר הבנקאות.

הפזיזות הבלתי נסלחת של המגזר הבנקאי, בזכות היד החופשית שניתנה לו בהיעדר רגולציה נאותה, היתה הגורם הגלוי והברור ביותר למשבר. גם העובדה שמתקיימת בארה"ב מורשת ארוכה של עודף קיבולת ומשקי בית שסובלים ממינוף יתר מקשה אף יותר על משימת ההתאוששות.

אבל הכלכלה היתה חולה מאוד עוד לפני המשבר. בועת הנדל"ן רק עטפה את חולשתה בכיסוי דק. אלמלא הצריכה החזקה שנבעה מעצם קיומה של הבועה, היינו רואים צניחה אדירה בביקוש המצרפי.

במקום זאת, החיסכון האישי צנח ל־1%, ושמונת העשירונים התחתונים בחברה האמריקאית הוציאו מדי שנה כ־110% מהכנסתם. גם אילו המגזר הפיננסי היה משתקם לחלוטין, ואפילו אם האמריקאים הבזבזנים האלה לא היו לומדים את הלקח על חשיבותו של חיסכון, הצריכה שלהם היתה מוגבלת ל־100% מההכנסה. לכן כל מי שמדבר על "שובו של הצרכן", אפילו אחרי הקטנת המינוף, עדיין שוגה באשליות.

הצלת המגזר הפיננסי אמנם היתה נחוצה לשיקום הכלכלה, אבל היא רחוקה מלהיות צעד מספק. כדי שנוכל להבין מה עלינו לעשות, אנחנו חייבים להבין מהן הבעיות שמהן סבלה הכלכלה עוד לפני פרוץ המשבר.

הביקוש אטי מהפריון

בראש ובראשונה, ארה"ב והעולם נפלו קורבן להצלחתם שלהם. העלייה בפריון בענף הייצור היתה מהירה יותר מקצב העלייה בביקושים, ולכן היתה ירידה בתעסוקה בענף הייצור וחלק משמעותי מכוח העבודה נאלץ לעבור לענף השירותים. מדובר בבעיה דומה לזו שצצה בתחילת המאה העשרים, כאשר העלייה המהירה בפריון בענף החקלאות אילצה את העובדים לעבור מהכפרים למרכזי הייצור בערים. אולם במקביל, היו עובדים ש"נכלאו" בכפרים: לא היו להם מספיק משאבים כלכליים בשביל לעבור לעיר, והירידה בהכנסות שלהם החלישה את הביקוש המצרפי עד לרמה שיצרה אבטלה אדירה במגזר הייצור האורבני.

בארה"ב ובאירופה, מעבר העובדים ממגזר הייצור למגזר השירותים מלווה גם בשינוי ביתרון היחסי: לא רק שיש ירידה במספר משרות הייצור בעולם, מרבית המשרות האלה יהיו קיימות רק מחוץ לשטחן.

הגלובליזציה היא רק אחד מכמה גורמים שיצרו את הבעיה המרכזית השנייה - אי־השוויון ההולך ומחריף. כאשר ההכנסה עוברת מהאנשים שמבזבזים אותה לאנשים שחוסכים אותה, הביקוש המצרפי יורד. באופן דומה, הזינוק במחירי האנרגיה העביר את כוח הקנייה מידיהן של ארה"ב ואירופה לידי יצואניות הנפט. מדינות אלה העדיפו לחסוך את רוב ההכנסות לאור התנודתיות הגבוהה במחירי האנרגיה, ובצדק.

הבעיה האחרונה שגורמת לחולשתו של הביקוש המצרפי הגלובלי היא עתודות המט"ח הגדולות שנאגרו בשווקים המתעוררים. התופעה קשורה בין היתר לאופן הכושל שבו ניהלו משרד האוצר האמריקאי וקרן המטבע הבינלאומית את המשבר במזרח אסיה ב־1997–1998.

המדינות הבינו שללא עתודות מט"ח הן עשויות לאבד את הריבונות הכלכלית שלהן, ולכן רבות מהן אמרו "לעולם לא עוד". אגירת המזומנים בכלכלות המתעוררות והמתפתחות — שכיום מסתכמים בכ־7.6 טריליון דולר - אמנם הגנה עליהן, אך הכסף שנאגר לא בוזבז.

המנהיגים בסוף יבינו

איפה אנחנו עומדים כיום בכל הקשור לטיפול בבעיות הבסיסיות האלה? בנוגע לבעיה האחרונה שציינתי, הכלכלות המתעוררות שאגרו מט"ח הצליחו להתמודד טוב יותר עם המשבר הכלכלי, ולכן התמריץ להמשיך לאגור רק גדל. באותו אופן, הבנקאים אמנם החזירו לעצמם את הבונוסים, אבל שחיקת השכר של העובדים רק מחריפה והיקפי המשרות רק מצטמצמים, ולכן פער ההכנסות הולך וגדל.

יתרה מכך, ארה"ב עדיין לא הצליחה להפחית את תלותה בנפט: לאחר שמחירי הנפט עלו הקיץ ליותר מ־100 דולר לחבית, ארה"ב שבה להעביר כספים למעצמות הנפט. במקביל לכל אלה, השינוי המבני שצריך לקרות בכלכלות המפותחות, שנובע מהצורך להוציא את כוח העבודה מענפי הייצור המסורתיים, מתרחש באופן אטי ביותר.

הממשלה משחקת תפקיד מרכזי במימון השירותים שאנשים זקוקים להם, כמו חינוך ובריאות. כמו כן, השבת התחרותיות לאירופה ולארה"ב תלויה במידה רבה בחינוך והכשרה שיינתנו במימון ממשלתי. אולם גם אירופה וגם ארה"ב בחרו ללכת בדרך הצנע הפיסקאלי, ובכך גזרו על המעבר הזה להיות אטי ביותר.

המרשם לתרופה שתרפא את תחלואי הכלכלה הגלובלית נגזר באופן ישיר מתוך הדיאגנוזה: הוצאות ממשלתיות גבוהות, שמטרתן להקל על תהליך הארגון מחדש, לקדם את שימור האנרגיה, להפחית את אי־השוויון, וכן ליצור מערכת פיננסית גלובלית שתהווה אלטרנטיבה לתופעת אגירת המזומנים.

בסופו של דבר, מנהיגי העולם - והאזרחים שבוחרים אותם - ייאלצו להבין זאת. לא תהיה להם ברירה, מאחר שתחזיות הצמיחה רק ימשיכו להיחלש. השאלה היא כמה נצטרך לסבול עד אז.

ג'וזף שטיגליץ הוא פרופסור באוניברסיטת קולומביה וחתן פרס נובל לכלכלה. פרוג'קט סינדיקט 2011, מיוחד לכלכליסט